banner

מַדּוּעַ אוֹמְרִים "בְּלִי נֶדֶר"?

פורסם 19.05.2017


לֹא סְתָם בִּיטּוּי: בספר "וַיִקְרָא", פרק כ"ז, פסוקים א' וב' נאמר: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אִישׁ, כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת, לַה'". לתורת הנדרים יש משמעות גם בחיינו, אדם שנמצא בסערת רגשות נודר נדר לפעמים בלי שהוא מבין את הסכנה שבכך. לכן, מסרה התורה את הסמכות לפרש את הנדר לכהן חכם וגם זה לא הצליח תמיד כפי שאפרט בהמשך. יהודים דתיים ולעתים גם יהודים חילונים משתמשים בצמד המילים "בְּלִי נֶדֶר" מבלי לדעת מהי משמעותן הדתית. מי מאיתנו לא אמר: "אֲתַקְשֵׁר אֵלֶיךָ מָחָר", "בְּיוֹם שִׁשִּׁי נָבוֹא לְבַקֵּר", "בְּעוֹד שָׁעָה אֶשְׁלַח הַצָּעַת מְחִיר", ועוד. מדוע על פי היהדות יש להקפיד ולומר "בְּלִי נֶדֶר", הרי לא נדרנו נדר בסך הכל רק הבטחנו? כדי להבין זאת נסביר מספר מושגים:

מַהִי הַבְטָחָה?: כל אדם נוטה לפעמים לפזר הבטחות אך לא תמיד מקיים אותן, וגם אם כוונותיו היו כנות "הַבְטָחוֹת יֵשׁ לְקַיֵּם!". מבחינה הלכתית, "הַבְטָחָה" היא אישית מאדם לאדם (כמפורט בדוגמאות לעיל), אך אין לה קשר לקדוש- ברוך-הוא. לכן, להבטחות אישיות אין כל משמעות דתית אך כמובן שיש לקיימן במלואן.

נֶדֶר וּשְׁבוּעָה: התורה מאפשרת לאדם שתי דרכים דתיות לקבל על עצמו התחייבות (באיסור או במעשה), באופן שיחייב אותו לעמוד בה ואלו הן: "נֶדֶר" או "שְׁבוּעָה". מ עניין כי שתיהן מוזכרות בפסוק אחד, בספר "בַּמִּדְבָּר", ל', פסוק ג', נאמר: "אִישׁ כִּי יִדּוֹר נֶדֶר לַה', אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבוּעָה לֶאְסוֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה". כלומר, בנדר ובשבועה הופך האדם היתר לאיסור או רשות לחובה, ולמרות הדימיון ביניהם קיימים הבדלים הלכתיים בין "נֶדֶר" לבין "שְׁבוּעָה".

מַהוּ נֶדֶר?: הוא התחייבות בעלת תוקף דתי שהאדם לוקח על עצמו בתנאי שיתגשמו משאלותיו, למשל: "אִם אֶזְכֶּה בִּפְרָס כַּסְפִּי אֶתְרוֹם חֵלֶק לְבֵית הַכְּנֶסֶת", "אִם אֶחֱזוֹר בָּרִיא וְשָׁלֵם מֵהַטִּיּוּל אֶשְׁמוֹר שַׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ", וכדומה. בהלכה היהודית מספר סוגי נדרים: "נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ" בהם האדם מקדיש את רכושו לבית הכנסת או ישיבה. "נִדְרֵי מִצְוָה" בהם האדם מתחייב לקיים מצווה כלשהי. "נִדְרֵי אִיסּוּר" בהם האדם אוסר על עצמו ו/או על אחרים להשתמש בחפץ מסויים. "נִדְרֵי תַּעֲנִית" בהם האדם מקבל על עצמו לצום. "נִדְרֵי נְזִירוֹת" בהם מתחייב האדם להתנזר מנשים, מיין ועוד.

מַהִי שְׁבוּעָה?: היא התחייבות טקסית בה מקבל האדם על עצמו לקיים דבר כלשהו  מבלי להזכיר תנאי בעל משמעות דתית, למשל: "אֲנִי נִשְׂבַּע (לְעַצְמִי) שֶׁמָּחָר אֲנִי מַתְחִיל בְּדִיאֶטָה". לעומת זאת, שבועה שמזכירים בה את השם המפורש של הקדוש- ברוך-הוא הופכת לבעלת תוקף דתי, לדוגמא בספר "שְׁמוּאֵל" א', פרק כ', פסוק ג', נאמר כך: "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן, וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי ה' אִם יוּמָת".

אֲנִי מַצְהִיר: מסיבה זאת, בכל טקסי ההשבעה בצה"ל רוב החיילים אוחזים בספר התנ"ך ומכריזים "אֲנִי נִשְׂבַּע!", ולעומתם החיילים הדתיים צועקים "אֲנִי מַצְהִיר!".

קִיּוּם נְדָרִים: החיוב לקיים נדר הוא "מִצְוַת עֲשֵׂה מֵהַתּוֹרָה", ואדם שלא מקיים נדר עובר על "מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה". מכאן חשיבות "טֶקֶס הַתָּרַת הַנְּדָרִים" והוספת צמד המילים "בְּלִי נֶדֶר" אחרי כל אמירה מחייבת. היהדות מסתייגת מקבלת נדרים ודוחקת באדם להמנע מכך. רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי קבע שלא לנדור "נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ" לאחר חורבן בית המקדש וכיום מקובל לנדור לתת תרומה לבית הכנסת או לצדקה. נחזור נדגיש כי חובה על כל אדם לקיים הבטחותיו עם ובלי קשר למעמדן ההלכתי, בכל שאלה יש להתייעץ עם גורמים מוסמכים.

נְדָרִים מְפוּרְסָמִים בְּסֵפֶר הַתַּנַ"ךְ

זְהִירוּת יֶתֶר: חז"ל קבעו שעדיף לכל אדם שלא ינדור נדרים כלל ואפילו אם יקיים נדריו במלואם, בַּגְּמָרָא, מַסֶּכֶת "נְדָרִים", נאמר: "רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כָּל הַנּוֹדֵר כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה (מִזְבֵּחַ לַעֲבוֹדָה זָרָה) וְהַמְקַיְּמוֹ כְּאִלּוּ מַקְטִיר עָלֶיהָ". בספר התנ"ך מוזכרים נדרים רבים שקיבלו על עצמם אבותינו הקדומים, לפניכם מספר דוגמאות מפורסמות ומרתקות:

הַנֶּדֶר וְהַכַּד: בספר "בְּרֵאשִׁית", פרק כ"ד, פסוקים י"ג- י"ד, מסופר על אַבְרָהָם אָבִינוּ המבקש למצוא אישה לבנו יִצְחָק. אברהם שולח למשימה זו את עבדו הנאמן אֱלִיעֶזְר שאינו יודע איך למצוא את האשה הראויה ולכן נודר נדר לקדוש-ברוך-הוא: "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם, וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יוֹצְאוֹת לִשְׁאוֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אוֹמַר אֵלֶיהָ: 'הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה', וְאָמְרָה: 'שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', אוֹתָהּ הוֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדוֹנִי". מנוסח הנדר של אליעזר עולה שיצחק היה צריך להינשא לכל אישה שתשקה את הגמלים גם אם היתה בעלת מום, אך הקב"ה עשה חסד עם אברהם בכך שדווקא רִבְקָה קיימה תנאי זה.

הַנֶּדֶר וְהַמַּצֵּבָה: בספר "בְּרֵאשִׁית", פרק כ"ח, פסוקים כ'-כ"ב, מסופר על יַעֲקֹב אָבִינוּ הבורח כל עוד נפשו בו מפני אחיו עֵשָׁיו, ובצר לו נודר נדר לקדוש-ברוך-הוא: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".

הַנֶּדֶר וְהַבַּת: בספר "שׁוֹפְטִים", י"א, פסוקים ל'- ל"א, מסופר על הנדר הטראגי של יִפְתַּח הַגִּלְעָדִי שנדר לקדוש-ברוך-הוא במלחמתו הקשה בבני עמון, וכך אמר: "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר: אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן, וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה".

הַנֶּדֶר וְהַבֵּן: "וַתִּדֹּר חַנָּה נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ". ("שְׁמוּאֵל" א', פרק א', פסוק י"א)

הַנֶּדֶר וְחֵטְא הַגַּאֲוָה: נוסח הנדר של יִפְתַּח הַגִּלְעָדִי היה יומרני ותוצאותיו האומללות   היו החמורות ביותר. בשובו מנצח מהקרב, יצאה לקראתו ביתו היחידה והוא נאלץ לקיים את נדרו ושחט אותה לקרבן לה'. חז"ל גינו בתוקף את נדרו של יִפְתַּח והיפנו אצבע מאשימה גם לְפִנְחָס הַכֹּהֵן מפני שלא התיר את הנדר, כנאמר במדרש: "יִפְתַּח הָיָה יָכוֹל לְהָפֵר אֶת נִדְרוֹ וְלֵילֵךְ אֵצֶל פִּנְחָס. אָמַר: אֲנִי מֶלֶךְ וְאֵלֵךְ אֵצֶל פִּנְחָס? וּפִנְחָס אָמַר: אֲנִי כֹּהֵן גָּדוֹל וּבֵן כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֵלֵךְ אֵצֶל עִם הָאָרֶץ זֶה?! בֵּין דִּין זֶה לְדִין בֵּין יִפְתַּח וּבֵין פִּנְחָס, נֶהֶרְגָה הַמִּסְכֵּנָה, וּשְׁנֵיהֶם נִתְחַיְיבוּ בְּדָמֶיהָ: פִּנְחָס, נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְיִפְתַּח, נִשּׁוֹל (נִתְלַשׁ) אֵבֶר אֵבֶר, וְנִקְבָּר בַּמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה".

(מתוך הספר "ימים נוראים")