חַג הֶחָלָב: אחד מסימני ההיכר המפורסמים ביותר של חג השבועות הוא מנהג אכילת "מַאַכְלֵי חָלָב", ומקורו בקהילות היהודיות בצרפת וארצות אשכנז במאה ה- 14. בארוחות השבת והחגים מרבים באכילת "מַאַכְלֵי בָּשָׂר" כחלק בלתי נפרד ממצוות "עוֹנֶג שַׁבָּת וְשִׂמְחַת הַחַג". על כל אדם ובני משפחתו לשמוח בשלושת מועדי ישראל גם באמצעות "הַנָּאוֹת הַגּוּף" כמאמר הידוע של חז"ל: "אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְיַיִן". מדוע נבדל תפריט חג השבועות משאר החגים? לפניכם מספר "טְעַמִים" תרתי משמע:

טַעַם סִמְלִי: קבלת התורה מסמלת רגע של "הִתְּעָלוּת רוּחָנִית" לאדם. לעומת זאת, "הַבָּשָׂר" מסמל גם את "הַדָּם וְהַגַשְׁמִיּוּת" באדם, ולכן אינו הולם את רעיון החג.

טַעַם לְשׁוֹנִי: בספר "וַיִקְרָא", כ"ג, ט"ז, נאמר על חג השבועות: "מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָבוּעוֹתֵיכֶם", מפסוק זה מצאו חז"ל רמז בראשי התיבות "מֵחָלָב". בגימטריא, המילה "חָלָב" שווה ל-40  שהם כנגד 40 הימים בהם שהה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ על הר סיני.

טַעַם מָתוֹק: אין להסתפק רק באכילת "מַאַכְלֵי חָלָב" ויש לאכול גם "מַאַכְלֵי דְּבַשׁ", כנאמר ב"קיצור שולחן ערוך": "וְיֵשׁ לֶאֱכוֹל גַּם מַאַכְלֵי דְּבַשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְגִילַּת "שִׁיר הַשִּׁירִים": דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ".

טַעַם צִּמְחוֹנִי: בקבלת התורה התעלו בני ישראל לדרגתו הרוחנית הגבוהה של "אָדָם הָרִאשׁוֹן". אכילת בשר גורמת לאדם לאכזריות וכעס ולכן "אָדָם הָרִאשׁוֹן" לא אכל בשר לפני שחטא ואכל את "פְּרִי מֵעֵץ הַדַעַת". מעמד מתן תורה הוא מעין "בְּרִיאַת הָעוֹלָם" בשל מעלותיו הרוחניות ולכן האדם לא נזקק למאכלים גשמיים.

טַעַם הִלְכָתִי: במעמד קבלת התורה נצטוו בני ישראל בפעם הראשונה - להקפיד על "דִּינֵי הַכַּשְׁרוּת" ובהם: שחיטה, הכשרת הבשר, כלי אוכל חדשים וכדומה. תהליך ממושך זה אילץ את בני ישראל להסתפק באכילת "מַאַכְלֵי חָלָב" בחג השבועות.

טַעַם עִם קַבָּלָה: על פי "תּוֹרַת הַקַּבָּלָה", כל מצוות התורה מחולקות לרמ"ח (248) "מִצְווֹת עֲשֵׂה" כנגד מספר איברי גוף האדם, ואילו שס"ה (365) "מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה" הן כנגד כל אחד מ-365 הימים בשנה. על פי חלוקה מפתיעה זו, כידוע חג השבועות חל בְּיוֹם ו' בְּחוֹדֶשׁ סִיוָן, הוא כנגד המצווה האוסרת על אכילת מאכלי בשר ומאכלי חלב ביחד, כנאמר שלוש פעמים בתורה: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".

טַעַם נָשִׁי בְּהֶחְלֵט: שבעת השבועות של "סְפִירַת הָעוֹמֶר" עד לערב חג השבועות הם כנגד שבעת הימים הנקיים של "נִידָת הָאִשָּׁה", שבוע אחד לכל יום. תהליך הטהרה של האישה מסמל את המעבר "מִדָּם לְחָלָב". במסורת היהודית, "הַדָּם" מסמל את "מִּידַּת הַדִּין" של הקדוש-ברוך-הוא, ואילו "הֶחָלָב" מסמל את "מִידַת הָרַחֲמִים".

חָלָב אֵם: על פי חז"ל, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ נולד ביום ז' באדר ,ונשאר בביתו שלושה חודשים עד שהונח בתיבה על הנילוס ביום ו' בסיוון, הוא חג השבועות. בת פרעה אספה אותו ונאלצה למצוא מינקת כדי להאכילו כי התינוק סירב לינוק ורק שנמצאה יוֹכֶבֶד היא אימו הביולוגית, הסכים לינוק. "הַתּוֹרָה" מכונה בפי חז"ל "חָלָב", כפי שאנו יונקים תּוֹרָה רק מהקדוש-ברוך-הוא כך התינוק יונק חָלָב רק מאימו.

מָה בַּתַּפְרִיט הַחֲלָבִי?

פְּשָׁרָה יְהוּדִית: ההלכה היהודית מחייבת לאכול בחג שתי ארוחות מצווה: בליל החג, וביום החג עצמו. רַבִּי מֹשֶׁה אִיסְרלִישׁ המכונה בראשי תיבות שמו "הָרַמָ"א" היה גדול פוסקי יהדות אשכנז במאה ה-17, הסביר כך: "קָרְבָּן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם" המיוחד לחג השבועות הוא בעצם אכילת שני לחמים וניתן לקיימו רק בהפרדת הלחמים. לחם אחד כנגד "הָאֲרוּחָה הַחֲלָבִית", והלחם השני כנגד "הָאֲרוּחָה הַבְּשָׂרִית", וכך נוהגים רבים.

הַשּׁוּלְחָן הַחַג הַמָּסוֹרְתִּי: על שולחן החג תמצאו מאכלים חלביים לפי מיטב מסורות עדות ישראל ולשמחתינו נדדו מעדה לעדה, לפניכם מספר דוגמאות:

אִם אֵין בָּשָׂר נֹאכַל דָּגִים: הדגים הם "מַּאֲכָל פַּרְוֶוה" ובמנהגים רבים הם מחליפים את "הַמָּנָה הַבְּשָׂרִית", בדרך זו ניתן לאכול "מַאַכְלֵי חָלָב" בארוחת החג.

אוֹרֵז, כּוּפְתָּאוֹת וּמַאֲפֶה מִכּוּרדִיסְטָן: ביהדות כורדיסטן נהגו לאכול ארוחה חלבית בבוקר יום החג, ובתפריט: אורז מבושל בחלב, כופתאות ממולאות בחמאה וקינוח מאפה משולש ממולא בגבינה, הנקרא בשפת המקור "קָּאדֶה".

עוּגָה מִגֶּרְמַנְיָה: ביהדות גרמניה נהגו לפתוח את ארוחת ליל החג באכילת "עוּגַת גְּבִינָה" מיוחדת ועתירת קלוריות, הנקראת בשפת המקור "קְרֶמְשׁנִידְט".

לְבִיבָה מִתֵּימָן: ביהדות תימן נהגו לאכול בארוחת חג השבועות לביבות מיוחדות מקמח מצות שנשמר עוד מחג הפסח, ובכך נתנו ביטוי נפלא לקשר בין חגים אלו.

מַצָּה מִתּוּנִיסְיָה: ביהדות תוניסיה נמצא ביטוי נוסף לקשר בין חגים אלו, הם קינחו את ארוחת החג החלבית באכילת מצה שנשמרה במיוחד מחג הפסח. 

חֲלִיטָת עָלִים מִלּוּב: ביהדות לוב נהגו להביא לבית הכנסת בבוקר החג עלים ירוקים מצמח קוצני המסמל את "שִׂיחַ הַסְּנֶה" המפורסם. כל ילד קיבל שבעה עלים מצמח זה ובלע אותם עם מים שנשאבו מבאר מים טבעי כסגולה להצלחה בלימוד התורה. 

טִיפּ לַנָּשִׁים הָאוֹפוֹת חַלּוֹת: נשים רבות נוהגות לאפות חלות בביתן לכבוד השבת ולכבוד החגים. לכבוד חג השבועות נוהגות הנשים בקהילות אשכנז לאפות חלות בצורת "הַר" המסמל את "הַר סִינַי" או בצורת "לוּחוֹת הַבְּרִית". נשים אחרות נוהגות לאפות חלה ומעליה "סֻלָּם" בעל שבעה שלבים, בגימטריא המילה "סֻלָּם" שווה 130 כמו המילה "סִינַי".

(מתוך הספר "ימי החג")