banner

רוֹמַנְטִיקָה, אַהֲבַת הַזָּר וְצֶדֶק חֶבְרָתִי

פורסם 28.05.2017


בקהילות אשכנז קוראים בחג השבועות את "מְגִילַּת רוּת" בסיום תפילת "שַׁחֲרִית" ולפני הוצאת ספר התורה, במנהג עדות המזרח נקראת המגילה בסדר "הַתִּיקּוּן". יש לקרוא את "מְגִילַּת רוּת" מהקלף כמו בספר תורה ובטעמים, אם אין "מְגִילַּת קְלָף" מסתפקים בקריאתה מתוך "סֵּפֶר תַּנַ"ךְ" רגיל. מגילה זו היא הספר היחיד בתנ"ך בו לנשים תפקידי מפתח ולגברים תפקידי משנה בלבד. במגילה ארבעה פרקים והיא נפתחת בפסוק: "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ", ומסתיימת בפסוק: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד". 

"מְגִילַּת רוּת" היא משב רוח מרענן גם לקוראים האדוקים (שאינם דתיים בהכרח) של סיפורי התנ"ך. דרמת קייץ מופלאה זו איננה סיפור מתגלגל של צירופי מקרים תמימים, עיון מעמיק במגילה מעלה לדיון סוגיות אקטואליות ובהן: ירידה מהארץ, נישואי תערובת, תהליך הגיור (רות המואבייה הניחה את עקרונות "דִינֵי הַגִּיּוּר") ופסולי החיתון, אהבת הזר וחמלה חברתית, מסירות משפחתית ונתינה אישית ועוד. במגילה שני סיפורי אהבה השזורים זה בזה: "אַהֲבַת נָשִׁים" וְ"אַהֲבַת גֶּבֶר וְאִשָּׁה". רות נחשבת לגיבורת המגילה, אך האישה "הַמּוֹשֶׁכֶת בְּחוּטִים" היא נעמי. "לֵיל הָאַהֲבָה בַּגּוֹרֶן" בין האלמן הקשיש לבין האלמנה הצעירה הניב את הצאצא הראשון בשושלת המלוכה היהודית. 

מִנְהָג עַתִּיק יוֹמִין: מקור המנהג לקריאת "מְגִילַּת רוּת" בחג השבועות הוא דווקא ביהדות בבל לפני כ-1300 שנה. חג השבועות נקרא "חַג הַקָּצִיר", סיפור המגילה מתרחש "בִּתְחִילַּת קְצִיר שְׂעוֹרִים" ורבים מהאירועים במגילה זו מתרחשים בשדה ובגורן. טעם נוסף לדבר, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה התגיירה וקיבלה את תורת ישראל, "מַעֲמָד מַתָּן תּוֹרָה" מסמל במסורת את תהליך הגיור של בני ישראל. כידוע, הערך העליון בדת היהודית הוא "גְּמִילוּת חַסָדִים" וכך גם סיפור המגילה המושתת על "מַעֲשֵׂי חֶסֶד" רבים.

צְנִיעוּת לְדוּגְמָא: צניעות האשה  היא מאבני היסוד של תורת ישראל, דווקא רוּת הָאִשָּׁה הַמּוֹאֲבִיָּה משמשת דוגמא ומופת לנשים יהודיות. מאגדת חז"ל הבאה ניתן ללמוד לא רק על נועם הליכותיה של רוּת אלא גם על בקיאותה בהלכה היהודית:

האגדה פותחת בשאלה רטורית זו: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז, לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת? וְכִי לֹא הָיָה מַכִּירָה? אֶלָּא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נְעִימָה וּמַעֲשֶׂיהָ נָאִים, הִתְחִיל לִשְׁאוֹל עָלֶיהָ. כָּל הַנָּשִׁים שׂוֹחָחוֹת (מְפַטְפְּטוֹת) וּמְלַקְּטוֹת, וְאִילּוּ זוֹ - יוֹשֶׁבֶת וּמְלַקֶּטֶת. כָּל הַנָּשִׁים מְסַלְּקוֹת כְּלֵיהֶן (מַפְשִׁילוֹת שִׂמְלוֹתֶּיהֵן וּמְלַקְּטוֹת), וְאִילּוּ זוֹ - מִשַּׁלְשֶׁלֶת דֶּרֶךְ צְנִיעוּת אֶת כֵּלֶיהָ. כָּל הַנָּשִׁים מְשַׂחֲקוֹת (מִשְׁתַּעַשְׁעוֹת) עִם הַקּוֹצְרִים, וְאִילּוּ זוֹ - מָצְנַעַת עַצְמָהּ. וְתֵשֵׁב רוּת מִצַּד הַקּוֹצְרִים, וְלֹא בֵּין הַקּוֹצְרִים. כָּל הַנָּשִׁים מְלַקְּטוֹת בֵּין הַעוֹמָּרִים, וְאִילּוּ זוֹ - מְלַקֶּטֶת מִן הַהֶפְקֵר, שְׁתֵּי שִׁבֳּלִים לוֹקֶּטֶת (כְּנָהוּג בַּהֲלָכָה הַיְּהוּדִית), שָׁלוֹשׁ אֵינָהּ לוֹקֶּטֶת".

בֵּינָהּ לְבֵינוֹ: הדיאלוג הקצר בין בֹּעַז הגבר העשיר לבין רוּת האשה הענייה, חושף את אומץ ליבה ואת שמירת כבודה העצמי כאישה: "וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחוֹתֵּיךָ". תשובתו של בועז מבהירה לה את כוונותיו הרציניות וסוללת את הדרך לנישואיהם בהמשך: "אֵין אַתְּ מִן הָאַמָּהוֹת (שְׁפָחוֹת) אֶלָּא מִן הָאִמָּהוֹת". (על פי אגדת חז"ל)

בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ: בועז מיישם את הכלל הידוע "אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְּרוֹ" הלכה למעשה, באמצע הלילה הוא מגלה לפתע: "וְהִנֵּה אִשָּׁה שׁוֹכֶבֶת מַרְגְלוֹתָיו". האגדה מתארת את מלחמת היצרים שהתחוללה בליבו כך: "חַי ה', שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. אָמַר רַב יוּדָן: כָּל הַלַּיְלָה הָיָה יֵצֶר הָרַע מֵקָּנְטֶרוֹ, וּמִצַּעֲרוֹ, וּמְפַתֵּהוּ בִּדְבָרִים: הִיא פְּנוּיָה - וְאַתָּה פָּנוּי. אַתָּה מְבַקֵּשׁ אִשָּׁה - וְהִיא מְבַקֶּשֶׁת אִישׁ. עֲמוֹד וּבוֹעֲלָהּ, וְתִקְנֶה אוֹתָהּ בְּבִיאָה, וְנִשְׂבַּע לְיוֹצְרוֹ וְאָמַר: חַי ה' שֶׁאֵינִי נוֹגֵעַ בָּהּ, וְלָאִשָּׁה אָמַר שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר".

נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם: בועז קיים את הבטחת הנישואין, אך על פי "מִצְוַת הַיִּבּוּם", עליו לקבל את הסכמתו של האדם הקרוב ממנו למשפחה המכונה במגילה "פְּלוֹנִי". עם קבלת הסכמתו, נישאו רות ובועז כדת וכדין "בְּשַּׁעַר הַזְּקֵנִים (הַחֲכָמִים)".

מַזָּל טוֹב: הזוג הטרי, בועז בן ה- 80 ורות בת ה- 40 זכה לברכת נישואין מפתיעה זו: "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הֲבָאָה אֵל בֵּיתְךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָהּ אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶן אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל". הצבתה של רוּת בשורה אחת יחד עם רָחֵל וְלֵאָה אמהות האומה, מוסברת כך: "רָחֵל וְלֵאָה הָאִמָּהוֹת שֶׁל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְרוּת הַאֵם שֶׁל בֵּית דָּוִד".

עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: משפט קצר וידוע זה הפך לסימן ההיכר של מגילת "רוּת" והוא הבסיס ההלכתי לכל "דִינֵי הַגִּיּוּר". רות, הגיורת המפורסמת ביותר בתנ"ך השתייכה לָעַם הַמּוֹאָבִי שהיה אחד מאויביו המרים של עם ישראל.

אִיסּוּר חָמוּר: בספר "דְּבָרִים", כ"ג, פסוק ד', נאמר: "לֹא יָבוֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבוֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם". כיצד הצטרפה רות המואבייה לעם ישראל? חז"ל הסבירו כי איסור זה חל רק על גברים ולא על נשים. רוּת התעקשה לדבוק בַּחֲמוֹתָהּ נָעֳמִי, החליטה להמיר את דתה, והצטרפה לעם ישראל ולתורתו. לכן, זכתה למקום של כבוד בשושלת המלוכה היהודית - דָוִד הַמֶּלֶךְ הוא מצאצאי נישואיה לבועז. מגילה מיוחדת זו נכתבה על ידי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא.

דָּוִד הַמֶּלֶךְ וְקַבָּלַת הַתּוֹרָה: על פי המסורת, חג השבועות הוא גם יום לידתו ופטירתו של דָּוִד הַמֶּלֶךְ, דור רביעי לרות ולבועז. צמד המילים המפורסם שאמרו בני ישראל: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע!", הוא המזוהה ביותר עם "מַעֲמָד קַבָּלַת הַתּוֹרָה". רצונה העז של רות להצטרף לעם ישראל המשך ישיר למעמד זה - קבלה ללא תנאים מוקדמים!

בְּמָה זָכְתָה בַּת הַמֶּלֶךְ הַנָּכְרִי?: רות בתו של עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, זכתה שמגילה הנושאת את שמה הוכנסה לְ"סֵפֶר הַתַּנַ"ךְ". יתר על כן, חז"ל תהו מה מיוחד במגילה זו שהרי אין בה מצוות ונבואות, וכך הסבירו: "מְגִילָּה זֹאת אֵין בָּהּ לֹא טוּמְאָה וְלֹא טָהֳרָה, וְלֹא אִסּוּר וְלֹא הֵתֶּר. וְלָמָּה נִכְתְּבָה? לְלַמְּדֶךָ כַּמָּה שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חַסָדִים".

מַהוּ מַעֲשֶׂה חֶסֶד?: סיפורה של המגילה הוא על שלושה "גוֹמְלֵי חַסָדִים": שתי נשים וגבר אחד, מלאי חמלה אנושית ורגישות למצוקת הזולת אשר באו גם על שכרם. על פי "מִילּוֹן אֶבֶן שׁוֹשָׁן", מוגדר הערך "מַעֲשֶׂה חֶסֶד" בלשון ברורה ונהירה זו: "טוֹבָה מֵרוּבָּה, מַעֲשֶׂה צְדָקָה, מַעֲשֶׂה אַהֲבָה וּנְדִיבוּת לֵב, וְיַחַס לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".

שְׁתֵּי אַלְמָנוֹת וְשָׁכּוּלָּהּ אַחַת: נעמי התאלמנה מבעלה ועם מות בניה הפכה גם לאם שכולה, ורות כלתה הפכה לאלמנה צעירה: "וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי, וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.  וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מוֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ". הידידות המופלאה בין שתי הנשים התחילה באסון משפחתי משותף.

"מְגִילַּת רוּת" בְּמַבָּט אַחֵר

מְגִילַּת מְחָאָה: סיפור המגילה התרחש בשלהי "תְּקוּפַת הַשּׁוֹפְטִים" בין המאה ה- 10 למאה ה- 13 לפני הספירה, ונכתבה בסוף תקופה זו בידי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא. לפי סברה אחרת, נכתבה המגילה כ- 700 שנה לאחר מכן, בתקופת "שִׁיבַת צִיּוֹן" במאה ה- 5 לפני הספירה.

נִשּׂוּאֵי תַּעֲרוֹבֶת?!: מגילת "רוּת" נכתבה כמחאה כנגד מנהיגי הדור, עֶזְרָא וּנְחֶמְיָה שהתנגדו בתוקף לנישואי תערובת, וציוו לבטל מיד את נישואי היהודים לנשים הנוכריות שהגיעו עמם מבבל. מגילת "רוּת" היא הוכחה ניצחת לכך שגם נשים נוכריות כשרות לנישואין.

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים: משמעותו הפשוטה של הפסוק הפותח את המגילה היא "כַּאֲשֶׁר שָׁפְטוּ הַשּׁוֹפְטִים". חז"ל פרשו את כפל הלשון "שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" בדרך זו: "הַיָּמִים בָּהֶם שָׁפְטוּ אֶת הַשּׁוֹפְטִים!". תקופת זאת נמשכה כ-300 שנה, השופטים מונו בהסכמה והם פסקו בנושאי דת ומדינה. סיפור המגילה התרחש בתקופה בה לשופטים לא היתה כל סמכות שיפוטית והאמון בהם היה בשפל המדרגה. 

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ: הרעב הגדול בארץ וחוסר הוודאות הכלכלי הביא את אֱלִימֶלֶךְ ראש המשפחה "לָרֶדֶת מֵהָאֶרֶץ", כנאמר בהמשך הפסוק: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו". עזיבת בני המשפחה המכובדת לארץ מואב ונטישת המרכז הדתי בארץ, מעידה על חולשת האמונה של היהודים בעת ההיא.

רֶמֶז דַּק: שמותיהם של בני המשפחה אינו מקרי והוא טומן בחובו את הגורל הצפוי להם בהמשך המגילה: אֱלִימֶלֶךְ היה עשיר ומורם מעם כמו "מֶלֶךְ", אך נענש על ידי הָאֵ-ל במיתה מוקדמת בגלל נטישת עם ישראל. נָעֳמִי הייתה בעלת "נוֹעַם הֲלִיכוֹת" ובשל חסדיה הרבים זכתה לעדנה בערוב ימיה. שני הבנים מתו בגיל צעיר, האחד מַחְלוֹן מלשון המילה "מַחֲלָה", הבן השני כִּלְיוֹן, מלשון המילה "סוֹף וְכְּלַיָה".

הַחֵטְא וְעוֹנְשׁוֹ: מותו הפתאומי של אֱלִימֶלֶךְ הותיר את המשפחה חסרת אונים, נָעֳמִי האלמנה נשארה במואב עוד עשר שנים במקום לחזור מיידית לארצה. בהיעדר נשים יהודיות בסביבתם, מתחתנים שני הבנים מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן דווקא עם עָרְפָּה וְרוּת, בנותיו של עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב. נישואי תערובת הם פגיעה בערכי היהדות והאחים נענשו קשות ומתו. נָעֳמִי נותרה חסרת כל ואפילו לא יכלה לשלם עבור התכריכים לקבורת בניה, והנסיכות שהתאלמנו, עָרְפָּה וְרוּת נאלצו לשלם עבור הוצאות הקבורה של בעליהן.

כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ: בשדות מואב הולכות שלוש נשים בוכיות, נָעֳמִי מנסה לשכנע את כלותיה לחזור למולדתן, להינשא בשנית ולהקים משפחה חדשה. עָרְפָּה, מנשקת את חמותה וחוזרת, רוּת ממשיכה לדבוק בְּנָעֳמִי ואומרת כך: "הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ". משפט בלתי נשכח זה מבטא את "בְּרִית הַמָּוֶות" בין הכלה המואבייה לבין חמותה. משפט זה מוכר כיום מנוסח "שְּׁבוּעַת הַנִּשּׂוּאִין" הנוצרית בין בני הזוג.

הַאִם רוּת הָיְתָה יָפָה?: הנשים היפות ביותר המוזכרות בתנ"ך היו: שָׁרָה, אֲבִיגַיִל, אֶסְתֵּר, צִפּוֹרָה וְרָחָב. רות אינה אחת מהן, האם היתה אישה יפה? מסתבר שכן, בֹּעַז האלמן הטרי מבחין בה מיד ומבקש לברר פרטים אודותיה: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ: לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן הַנַּעַר וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב". חז"ל הסבירו כי השם רוּת מלשון המילה "רֵעוּת" ולפי הגמרא מהמילה "רְוָיָה".

עַל פְּסוּקִים וַאֲנָשִׁים: רות לא נזקקה לדיבורים רבים אך נוכחתה היתה רבת עוצמה, ובמגילה היא אומרת 11 פסוקים בלבד ונעמי 17 פסוקים. דווקא הגבר הוא הפטפטן בחבורה, בועז אומר 21 פסוקים למרות הופעתו המאוחרת בסיפור המגילה.

וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלוֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן: זה הזמן להרהר שוב על דמותה של רוּת. בתחילת המגילה מצטיירת לפנינו אישה דעתנית ומסורה אשר פועלת בנחישות למען השגת מטרותיה, אך בהמשך היא מתגלה כתלותית וחסרת ביטחון עצמי. רגע לפני המפגש הגורלי בגורן הופכת נעמי לדמות החזקה במגילה, ובכישרון השמור רק לנשים היא רוקמת "מְזִימַּת פִּיתּוּי" שתבטיח לכלתה הנבוכה את השידוך המושלם.

חַיִּים וּמָוֶת: רות יולדת בן אך שכנותיה קוראות וּלַּד בֵּן לְנָעֳמִי", זאת מפני שנעמי הופכת לאומנתו. ימי החסד הקצרים של רות מגיעים לקיצם, המגילה אשר התחילה במוות מסתיימת במות בועז למחרת נישואיהם. גיבורי המגילה סיימו את תפקידם והלכו לעולמם, רק רוּת אם השושלת הגיעה לזקנה מופלגת. רות זכתה לחיות בימיו של דָּוִד הַמֶּלֶךְ, הנין שהניע את סיפור כל המגילה, ואפילו חזתה בבנו שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ.

עַם הַסֵּפֶר: המסורת היהודית מציעה מאגר בלתי נדלה של פרשנויות מרתקות על "סִפּוּרֵי הַתַּנַ"ךְ". השפה העברית היום אינה "לְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ" למרות שהיא כתובה בעברית, כל אות בתנ"ך כתובה בצורה מיוחדת המבטאת גם את "פְּנִימִיּוּת הָאוֹת". מגילת "רוּת" מעניקה הזדמנות פז לפרשנות אישית לכל קורא, חילוני ודתי כאחד.

(מתוך הספר "ימי החג")