banner

אֶיךְ כּוֹתְבִים סֵפֶר תּוֹרָה?

פורסם 15.06.2017


"סֵפֶר הַתּוֹרָה" מלווה את העם היהודי אלפי שנים והוא חלק בלתי נפרד ממורשתו ההיסטורית, "טֶקֶס קְרִיאַת הַתּוֹרָה" מתקיים בבתי הכנסת בימי שבת וחג, בימים טובים ובתעניות ובמועדים אחרים. בספר התורה חמישה ספרים הנקראים "חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה", כל אחד מהם נקרא "חוּמַש", מלשון "חֲמִישִׁית" מספרי התורה. התורה נקראת גם "הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב" וכל חומש נקרא בשם המילה הראשונה או השנייה בה הוא מתחיל, וכך גם לגבי הפרשיות בכל חומש. בכל שנה עברית קוראים את כל התורה ובכל שבת פרשה אחת או שתיים בהתאם ללוח השנה העברי.

אֶיךְ כּוֹתְבִים סֵפֶר תּוֹרָה?: ספר התורה עשוי קְלָף ובו טקסט ללא כל סימני פיסוק וטעמים והקריאה בו דורשת מיומנות רבה. מלאכת כתיבת סֵפֶר הַתּוֹרָה ארוכה ומורכבת, הכתיבה נעשית על ידי סוֹפֵר (כותב) מיוחד ללא ניקוד, ללא סימני דקדוק וללא טעמים. על קדושתו של ספר התורה ניתן ללמוד מכך שאם נפל חס וחלילה ארצה, על כל הנוכחים לצום במשך 40 יום. על "סּוֹפֵר סְתָ"ם" להתמסר לעבודת קודש זאת בכוונה, בדיבור ובמעשה וזאת כדי לְחַבֵּר את העולם הגשמי אל העולמות הרוחניים.

"סּוֹפֵר סְתָ"ם" הוא אדם העוסק בכתיבת ספרי תורה, מזוזות ותפילין ובראשי תיבות סְתָ"ם: סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִילִּין מְזוּזוֹת. את סֵפֶר הַתּוֹרָה כותבים בכתב מיוחד הנקרא "כְּתָב סְתָ"ם".

כְּלֵי הַכְּתִיבָה - קוּלְמוֹס אוֹ נוֹצָה?: העט המיוחדת נקראת "קוּלְמוֹס" והיא עשויה מִקָּנֶה או מִנּוֹצָה, הדיו המיוחדת עמידה לשנים רבות ונקראת "דְּיוֹ סְתָ"ם". בעבר וגם היום באופן חלקי, חומר הגלם העיקרי להכנת הַקוּלְמוֹס היה הַקָּנֶה לסוגיו. עם התחלת השימוש בְּנוֹצָה, השימוש במונח "קוּלְמוֹס" כלל גם את כלי הכתיבה העשויים נוֹצָה. את סֵפֶר הַתּוֹרָה כותבים על קְּלָף או גָּוִיל העשוים מִעוֹר, כנאמר: "כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף הַטְּהוֹרִים בְּהֵמָה".

הֲכָנַת הַדְּיוֹ: נעשית על פי מתכון עתיק יומין: "מְקַבְּצִין הֶעָשָׁן שֶׁלִּשְׁמָנִים, אוֹ שֶׁלְּזֶפֶת וְשַׁעְוָה וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן. וְגוֹבְלִין אוֹתוֹ בְּשֶׂרֶף הָאִילָן, וּבִמְעַט דְּבַשׁ, וְלוֹתְתִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה וְדָכִין אוֹתוֹ, עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה רְקִיקִין. וּמְיַבְּשִׁין אוֹתוֹ וּמַצְנִיעִין אוֹתוֹ. וּבִשְׁעַת כְּתִיבָה, שׁוֹרֵהוּ בְּמֵי עַפְצָא... וְזֶה הוּא הַדְּיוֹ שֶׁמִּצְוָה מִן הַמֻּבְחָר".

כְּתִיבָה כַּהֲלָכָה וְהַגָּהָה סוֹפִית: סוֹפְרֵי סְתָ"ם כפופים לדינים ולכללים רבים המפורטים בספרי הלכה שונים ובהם: "קֶסֶת הַסּוֹפֵר", "מִשְׁנָת סּוֹפְרִים" ועוד. סופרים רבים לא למדו או לא ידעו את ההלכות על בוריין, לכן חייבו הרבנים ובראשם "הַחַתַ"ם סוֹפֵר", הָרַב דָּוִד צְבִי אַרֵנְפֶלְד, את הסופרים לקבל כתב אישור מבית הדין הרבני. כתוצאה מכך הוקם בוורשה בשנת תרצ"ה גוף בשם "שׁוֹמְרֵי סְתָ"ם", אשר לא התקיים זמ רב בגלל השואה. כיום קיים בארץ ובארצות הברית ארגון "מִשְׁמֶרֶת סְתָ"ם", הממשיך את דרכם של "שׁוֹמְרֵי הַסְּתָ"ם" מפולין.

אִשָּׁה וְסוֹפֶרֶת: על פי ההלכה"מְגִילַּת אֶסְתֵּר" שנכתבה בידי אישה תהיה כְּשֵׁרָה לקריאה בציבור אך "סֵפֶר תּוֹרָה" שנכתב בידי אישה יִפָּסֵל. חלק מהפוסקים אומרים שיש לגנוז אותו ואחרים מרחיקים לכת וקובעים שיש לשרוף אותו. בשנת 2007 הייתה גֵ'ין טֵיְילוֹר פְרִידְמַן לאישה הראשונה שכתבה ספר תורה שלם עבור קהילה רפורמית. ב"פִּרְקֵי אָבוֹת" נאמר: "הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק".

מַהוּ "קוֹצוֹ שֶׁל יוּד"?

בִּזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת: על פי ההלכה, יש להקפיד בכתיבת סֵפֶר תּוֹרָה, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת הקפדה יתרה, אפילו על התג הנמצא מתחת לאות "יוּד". על מידת הדיוק ניתן ללמוד מתרשים האות "יוּד", שהיא הקטנה באותיות העבריות, וְ"קוֹצוֹ" הוא החלק הקטן ביותר במבנה האות. חז"ל קבעו כללי כתיבה קפדניים ביותר, כנאמר: "וְיִזָּהֵר בָּאוֹתִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת, וּבָאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת, וּבָאוֹתִיּוֹת הַנְּקֻדּוֹת, וּבָאוֹתִיּוֹת שֶׁצּוּרָתָן מְשֻׁנּוֹת... וְיִזָּהֵר בַּתָּגִין וּבְמִנְיָנָם יֵשׁ אוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ תָּג אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ שִׁבְעָה; וְכָל הַתָּגִין כְּצוּרַת זַיִן הֶן, דַּקִּין כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה".

מַטְבֵּעַ לָשׁוֹן: המונח "קוֹצוֹ שֶׁל יוּד" הפך למטבע לשון שימושית בימינו, משמעותו היא דיוק מרבי והקפדה על הפרטים הקטנים ביותר. מקורו של מונח זה הוא מכתב ידו של סּוֹפֵר סְתָ"ם, המחויב להקפיד על כל פרט בכתיבת סֵפֶר תּוֹרָה.

הַשֵּׁם הַמְּפוֹרָשׁ וְהַטְּבִילָה הַמּוּקְדֶּמֶת: בתחילת הכתיבה אומר הסּוֹפֵר את המשפט הבא בהתאמה: "אֲנִי כּוֹתֵב  לְשֵׁם קְדֻשַׁת הַתּוֹרָה /מְזוּזָה /תְּפִלִּין / מְגִלַּת אֶסְתֵּר". בכל פעם שהסופר שכותב "אַזְכָּרָה" (שם ה' המפורש), עליו לומר בְּפֵרוּשׁ שהוא כותב את הַ"אַזְכָּרָה" לשם קדושת ה'. ישנם סופרים המקפידים ללכת לְמִקְוֶה טָהֳרָה לפני כתיבת שם ה' המפורש. בַּתַּלְמוּד הַ"בַּבְלִי", מַסֶּכֶת "מְנָחוֹת" נאמר כך: "סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁתֵּי טָעֻיּוֹת בְּכָל דַּף וְדַף, יְתַקֵּן. שָׁלֹשׁ, יִגָּנֵז".

סוּגֵי הַכְּתָב בְּעֵדוֹת יִשְׂרָאֵל: במנהג האשכנזים משמשים בכתב הנקרא "כְּתָב בֵּית יוֹסֵף". במנהג החסידים משמשים בכתב הנקרא "כְּתָב הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ" השונה במעט מִ"כְתָּב בֵּית יוֹסֵף". במנהג עדות המזרח ועדות תימן משמשים בכתב הנקרא "כְּתָב וַעָלִיש - כְּתָב מוֹר וּקְצִיעָה", הכתב מכונה כשם הספר בו הוא מתואר. חסידי חב"ד משמשים בכתב הנקרא "כְּתָב אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן" - הָרַב שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן מִלְּאַדִּי.

סֵפֶר תּוֹרָה פְּרָטִי: חז"ל קבעו כי על כל אדם לכתוב אפילו אות אחת בספר התורה, כנאמר ב"קיצור שולחן ערוך": "מִצְוַת עֲשֵׂה, עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֵת הַשִּׁירָה הַזֹּאת... וַאֲפִלּוּ יָרַשׁ סֵפֶר תּוֹרָה מֵאָבִיו, מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלו. וְאִם אֵינוּ יוֹדֵעַ לִכְתֹּב אֲחֵרִים כּוֹתְבִין לוֹ וְכָל הַמַּגִּיהַּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה, אַפִלּוּ אוֹת אַחַת הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ כְּתָבוֹ, כֻּלּוֹ".

הַסוֹפֵר אוֹ הַכְּתָב ?: הכתב האשכנזי קשה יותר לכתיבה מן הכתב הספרדי. בכל מקרה ראוי לנהוג לפי הכלל הבא: "טְפֵי (עָדִיף) יוֹתֵר סּוֹפֵר מְהֻדָּר מִכְתָּב מְהֻדָּר!".

סֵפֶר תּוֹרָה פָּסוּל 

לעתים מתגלה טעות או שיבוש בספר התורה תוך כדי הקריאה בו. אם הטעות משבשת לחלוטין את משמעות הכתוב יש להוציא "סֵפֶר תּוֹרָה" תקין ולקרוא בו. ב"קיצור שולחן ערוך" מתארים חז"ל בלשונם הציורית את ההלכות בנושא מורכב זה, לפניכם מספר דוגמאות:

טָעוּת גָּמוּר: "אִם נִמְצָא בְּסֵפֶר תּוֹרָה פְּסוּל מֵחֲמַת טָעוּת, אִם הוּא טָעוּת גָּמוּר, אֵין קוֹרִין בּוֹ, וּצְרִיכִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר. אֵיזֶהוּ טָעוּת גָּמוּר כְּגוֹן יָתֵר אוֹ חָסֵר, אוֹ נִתְחַלֵּף אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת וְעַל יְדֵי זֶה מִשְׁתַּנָּה הַקְּרִיאָה כְּמוֹ תּוֹמִים תְּאוֹמִים... וְאַף עַל פִּי שֶׁהַפֵּרוּשׁ הוּא שָׁוֶה, כֵּיוָן שֶׁהַקְּרִיאָה אֵינָהּ שָׁוָה, הֲוֵי טָעוּת גָּמוּר".

שִׁיבּוּש וְלֹּא טָעוּת: "אֲבָל אִם הַטָּעוּת הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ  מִשְׁתַּנֶּה, לֹא הַקְּרִיאָה וְלֹא הַפֵּרוּשׁ, כְּגוֹן בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת אֲבוֹתָם בְּוא"ו אַחַר הַבֵּי"ת, נִמְצָא בְּלֹא וא"ו... וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר".

צוּרָת הַאוֹתִיּוֹת: "נִמְצָא שֶׁנִּדְבַּק אוֹת לְאוֹת, אִם נִרְאֶה שֶׁנִּדְבַּק לְאַחַר הַכְּתִיבָה, כָּשֵׁר, כֹּל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ צוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת. נִמְצָא אוֹת שֶׁהִפְסִיד צוּרָתוֹ, בֵּין שֶׁהָיָה מִתְּחִלַּת הַכְּתִיבָה, בֵּין שֶׁנַּעֲשָׂה אַחַר כָּךְ עַל יְדֵי נֶקֶב פָּסוּל".