ימי "בין המצרים" יגיעו לשיאם בצום תשעה באב (מחר בערב) לזכר חורבנם של בתי המקדש. על פי הנאמר במקורות בית ממקדש הראשון נחרב בגלל "עבודה זרה" ובית המקדש השני נחרב בגלל "שנאת חינם". טבעת המצור של הצבאה רומאי סביב העיר ירושלים לפני חורבן בית המקדש השני הלכה והתהדקה ותושבי העיר הצטיידו במזון וביצרו את החומות. אם לא די בכך, הסכסוכים ומאבקי השלטון הפנימיים היו הגורמים העיקריים לכיבוש ירושלים ושריפת בית המקדש.

על רקע זה, לפני תשעה באב עולה לכותרות בכל שנה מחדש המעשה הידוע על "קַמְצָא וּבַר קַמְצָא" ולדברי חז"ל הביא לחורבן הגדול. הזמנים השתנו אך אם הפקנו לקחים? די להתבונן בחברה הישראלית המפולגת, בתרבות הדיון הפוליטית, ביחס המשפיל לזקנים ולחלשים, במלחמת הקיום בכבישים ועוד כדי להבין שהדרך לתיקון המעוות עוד ארוכה.

לפניכם סיפור המעשה על "קַמְצָא וּבַר קַמְצָא" המופיע בַּגְּמָרָא, מַסֶּכֶת "גִּטִּין" בַּשָּׂפָה הַאֲרַמִּית ומובא  בתרגום חופשי. לאדם אחד היה חבר קרוב ואהוב בשם קַמְצָא, ערך האיש סעודה גדולה וביקש ממשרתו להזמין את קַמְצָא לאירוע. הלך המשרת והזמין בטעות את בַּר קַמְצָא שהיה שנוא נפשו של בעל הסעודה, בינינו מי לא היה מתבלבל? במהלך הסעודה הסתובב בעל הבית בין המוזמנים וראה להפתעתו את שנוא נפשו בַּר קַמְצָא, כעס ואמר לו: "הֲרֵי שׂוֹנֵא אַתָּה לִי, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן? עַמּוֹד וְצֵא מִיָּד!".

עמד בַּר קַמְצָא בוש ונכלם והתקשה לצאת מהסעודה לפני כולם, וביקש מבעל הבית: "הוֹאִיל וּכְבָר בָּאתִי הַנָּח לִי לְהִשָּׁאֵר וַאֲשַׁלֵּם לְךָ תַּשְׁלוּם מָלֵא עֲבוּר הַמָּנָה שֶׁלִּי". בעל הבית סירב, וּבַר קַמְצָא הפגוע אמר לו: "מוּכָן אֲנִי לְשָׁלֵם לְךָ חֲצִי מֵהוֹצָאוֹת כָּל הַסְּעֻדָּה". בעל הבית סירב גם להצעה זאת, וּבַר קַמְצָא המושפל התחנן ואמר לו: "אֲשַׁלֵּם לְךָ אֶת כָּל הוֹצָאוֹת הַסְּעֻדָּה!". תחנוניו של בַּר קַמְצָא לא הועילו, בעל הבית אחז אותו בידו והוציאו מביתו בבושת פנים.

בַּר קַמְצָא הפגוע עד עמקי נשמתו אמר לעצמו כך: "הוֹאִיל וּבִסְעוּדָּה זֹאת יָשְׁבוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא מָחוּ בִּפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת עַל מָה שֶׁעוֹלֵל לִי, סִימָן שֶׁדַּעְתָּם נוֹחָה בַּדָּבָר וְלָכֵן אֵלֵךְ וְאַלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ". מה עשה?הלך בַּר קַמְצָא אל נֵירוֹן קֵיסָר רומא ואמר לו : "הַיְּהוּדִים מָרְדוּ בְּשִׁלְטּוֹנְךָ, הִנֵּה לָךְ הוֹכָחָה: שְׁלַח לָהֶם קָרְבָּן וּרְאֵה אִם יַקְרִיבוּ אוֹתוֹ". הקיסר שלח עם בַּר קַמְצָא אֲיִל מְשׁוּבָּח לקרבן בבית המקדש, באמצע בדרך הטיל בַּר קַמְצָא מום בשפתי האיל שאינו נחשב למום בעיניי אומות העולם אך הוא פסול לקרבן בבית המקדש.

בַּר קַמְצָא הביא את האיל לבית המקדש ולמרות שהוא פסול לקרבן רצו החכמים להקריבו מפני "שְׁלוֹם מַלְכוּת" (פגיעה בקיסר). רַבִּי זְכַרְיָה אמר להם: "אִם תַּקְרִיבוּ אֶת הָאַיָּל, יַחְשְּׁבוּ הַיְּהוּדִים כִּי מוּתָּר לְהַעֲלוֹת קָרְבָּן עִם מוּם". אמרו לו החכמים: "נַהֲרוֹג אֶת בַּר קַמְצָא שֶׁלֹּא יְסַפֵּר לְקֵיסָר שֶׁקָּרְבָּנוֹ נִפְסַל". ענה להם רַבִּי זְכַרְיָה: "אִם נַהֲרוֹג אֶת בַּר קַמְצָא יַחְשְּׁבוּ הַיְּהוּדִים כִּי אָדָם הַמְּטִיל מוּם בַּבְּהֵמָה שֶׁהֻקְדְּשָׁה לְקָרְבָּן - דִּינוֹ מָוֶת", קיבלו החכמים את טיעוניו ודחו את הקרבן ששלח הקיסר. כאשר שמע נֵירוֹן קֵיסָר שהחכמים דחו את קורבנו הבין (בטעות) שמתוכנן מרד נגדו והחליט לעלות למלחמה על ירושלים.

"בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלָה כֹּחָהּ שֶׁל בּוּשָׁה, שֶׁהֲרֵי סִיַּע הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אֶת בַּר קַמְצָא, וְהֶחֱרִיב אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ". (מַסֶּכֶת "גִּטִּין")