banner

מנהגי צום תשעה באב במסורת היהודית

פורסם 31.07.2017


 אווירת יום צום מתחילה כבר בצהרי יום ט' באב, יום הצום נקרא גם "מוֹעֵד" (חַג), כנאמר במגילת "אֵיכָה": "קָרָא עָלַי מוֹעֵד" ולאחר תפילת "מִנְחָה"  מתחילים "מִנְהָגֵי הָאֲבֵלוּת". בתשעה באב חמישה איסורים ואלו הם: "אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, רְחִיצָה, סִכָּה" (לטיפוח או הנאה), "נְעִילַת הַסַּנְדָּל" (איסור נעילת נעלי עור), וְ"תַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה" (קיום יחסי מין). תִשְׁעָה בְּאָב הנו החמור בצומות החורבן ונוהגים בו כמעט כמו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אך הסיבות לעינויי הגוף שונות: ביום כיפור שהוא "מִדִּין תּוֹרָה" מתענים משום "קְדוּשָּׁה וְכָּפָּרָה", ובתשעה באב שהוא "מִתַּקַּנָת חֲכָמִים", מתענים משום "אֲבֵלוּת".

הַסְעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת - מְעַט וּלְבַד: הארוחה לפני תחילת הצום נקראת "הַסְעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת" וחז"ל קבעו כללים מחמירים לִ"סְעוּדָת אֵבֶל" זו: אֵין לאכול יותר ממאכל מבושל אחד אך שני תבשילים המבושלים בסיר אחד מותרים, ולכן מותר לאכול מספר מיני מאפה וסלטים עם כמה ירקות או פירות. אֵין לאכול בשר ולשתות יין , אֵין לאכול בקבוצה של שלושה אנשים ויותר כדי להימנע  מאמירת "הַזִמּוּן" לפני "בִּרְכַּת הַמָּזוֹן". 

בֵּיצִים וַעֲדָשִׁים, עָפָר וְאֵפֶר: נוהגים לאכול מאכלים שצורתם מְעוּגֶּלֶת המסמלים את מעגל החיים. בעדות אשכנז נוהגים לאכול ביצה קשה ולפזר עליה מעט עָפָר או אֵפֶר סִיגָרִיָּה. בעדות המזרח נוהגים לאכול עדשים שהוא "מַאֲכָל אֲבֵלִים" בשל צורתם העגולה.

סֵדֶר תְפִילַּת עַרְבִית: תפילות תשעה באב נערכות באווירה קודרת, התכנים קשים לקריאה ותיאורי הזוועה על ימי החורבן קשים לעיכול. ברוב בתי הכנסת מסירים את הַפָּרוֹכֶת המכסה את ארון הקודש, מעמעמים את האורות ומדליקים נרות וקוראים את מגילת "אֵיכָה" בחשיכה המסמלת את האבל. המתפללים בבית הכנסת נוהגים לשבת על הרצפה או להפוך את הכיסאות והספסלים ולשבת עליהם. על פי המנהג, אין לשבת על שרפרף הגבוה מ- 8 ס"מ. במקצת הקהילות נוהג "שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר" להכריז בקול רם את מניין השנים מאז חורבן בית המקדש השני ועד היום.

מְגִילָּת "אֵיכָה": המגילה שאנו קוראים נכתבה על ידי הנביא יִרְמְיָהוּ אחרי החורבן וראוי לקרוא את המגילה מִקְּלָף כמו ספר תורה. טעמי המקרא של מגילת "אֵיכָה" שונים מהטעמים הרגילים ונעימתם שקטה ועצובה. במגילת "אֵיכָה" חמישה פרקים המסודרים בחלקם  לפי אותיות "הָאָלֶף- בֵּית". המגילה רצופה בתיאורים קשים, המגוללים את סיפור החורבן ואת החיים מלאי הזוועות בירושלים החרבה.לפניכם מספר פסוקים לדוגמא : "חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַיִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ", "דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם", "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן".

קִינוֹת לְעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב: הקינות לתשעה באב עוסקות בחורבן, בבקשות לרחמים ובתפילה לבניינה המחודש של ירושלים. לאחר אמירת "הַקִּינוֹת" הנמשכות כחצי שעה, מסיימים את תפילת "עַרְבִית" באווירת אבל. אין מברכים לשלום איש את חברו, לא משיחים בדברי חולין ויש הנמנעים מלדבר במשך כל יום הצום.

יוֹם לְלֹא לִמּוּד תּוֹרָה: תשעה באב אָסוּר בלימודי קודש אלה: תּוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים, מִשְׁנָה, מִדְרָשׁ, גְּמָרָא, הֲלָכָה וְאַגָּדָה. לימוד התורה משמח את האדם, כנאמר על ידי חז"ל: "דִּבְרֵי תּוֹרָה מְשַׂמְּחִין אֶת הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר(בספר "תְהִילִּים" י"ט): פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. וְלָכֵן אָסוּר בְּתִשְׁעָה בְּאָב לִלְמֹד תּוֹרָה, וְלָכֵן אָסוּר בְּתִשְׁעָה בְּאָב לִלְמֹד תּוֹרָה". לעומת זאת, ניתן ללמוד "בִּדְבָרִים שֶׁמַּעֲצִיבִים אֶת לִבּוֹ", חז"ל מפרטים את נושאי הלימוד המותרים: "בְּסֵפֶר יִרְמִיָּה בַּדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבּוֹ, וּפְסוּקֵי נֶחָמָה שֶׁבּוֹ יְדַלֵּג. וְכֵן פֻּרְעָנִיּוֹת עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁכְּתוּבוֹת שָׁם יְדַלֵּג. וְכֵן מֻתָּר לִלְמֹד בְּסֵפֶר אִיּוֹב, וּמִדְרַשׁ אֵיכָה...".

חִלּוֹנִים וְדָּתִיִים בְּתִשְׁעָה בְּאָב: בשנים האחרונות מתרבים המפגשים בין חילוניים לבין דתיים ביום תשעה באב לאמירת "הַקִּינוֹת" ולקריאת "מְגִילַּת אֵיכָה". מפגשים מבורכים אלה נועדו לקרב לבבות, למצוא מכנה משותף לאומי ולבנות גשר בין חילונים לבין דתיים. במסגרת מפגשי תשעה באב משותפים אלה, מתקיימים דיונים פתוחים עם רבנים ואנשי ספר ורוח חילוניים בנושאים שונים.  

לֹא אֶשְׁכַּח: ביום תשעה באב בשנת 1934, יצאו מדריכי "מַחֲנוֹת הָעוֹלִים" של תנועת הנוער של אחדות העבודה למחנה קיץ ביער בן שמן. בֶּרְל כָּצַנֵלְסוֹן, ממנהיגי תנועת העבודה, התבטא במילים חריפות כנגד קיום המחנה בזמן זה: "לֹא אֶשְׁכַּח, לֹא אוּכַל לִשְׁכֹּחַ אֶת יוֹם הַחֻרְבָּן הַיּוֹם הָאָיּוֹם מִכָּל הַיָּמִים, יוֹם גּוֹרָלֵנוּ". הוא ראה בכך רדידות חינוכית וחוסר אחריות תרבותית כלפי מסורת ישראל.   

סֵדֶר הַשְׁכָּמַת הַבּוֹקֶר בְּתִשְׁעָה בְּאָב: בעת ההשכמה נוטלים ידיים עד סוף קשרי האצבעות, לא שוטפים את כל הפנים אלא רק את אזור העיניים. אומרים את "בִּרְכוֹת הַשָּׁחַר"ויש המשמיטים את הברכה "שֶׁעָשָׂה לִי כָל צָרְכִּי". בקרב עדות אשכנז אֵין מתעטפים בטלית וְאֵין מניחים תפילין משום הפאר שבהם. יש כאלה הסוברים שאין לומר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" ללא טלית ותפילין, ולכן מתעטפים בטלית ומניחים תפילין עד לאחר "קְרִיאַת שְׁמַע" ומסירים אותם. בקרב עדות המזרח מתעטפים בטלית ומניחים תפילין במשך כל התפילה, מתפללים תפילת "שַׁחֲרִית" בנחת ובלחש כְּ"מִנְהָג הָאֲבֵלִים".

קְרִיאַת הַתּוֹרָה וְהַהַפְטָרָה לְתִשְׁעָה בְּאָב: במסורת היהודית ישנם מנהגים המסמלים את האבל בדרך קריאת התורה בתשעה באב, ובהם: עוטפים את ספר התורה בְּמַפִּית שְׁחוֹרָה או קושרים סְרָטִים שֶׁחֹרִים, לא מַגְבִּיהִים את ספר התורה לפני ציבור המתפללים, קוראים בתורה בפינה צדדית בבית הכנסת ולא על "בִּימַת הַקְּרִיאָה" הרגילה במרכז. קוראים בספר "דְבָרִים", פרשת "וַאֶתְּחַנָּן", ד', המתחילה בפסוקים: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, לְהַכְעִיסוֹ".

הַפְטָרָת תִּשְׁעָה בְּאָב: העולה השלישי הוא "הַמַּפְטִיר". קוראים את הפטרת החורבן הידועה מִ"יִּרְמְיָהוּ" ח', בטעמי המקרא המיוחדים של מגילת "אֵיכָה", הנפתחת בפסוק: "אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם יְהֹוָה אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם".

אַמִירַת "הַקִּינוֹת": מתיישבים על הרצפה ומתחילים באמירת "הַקִּינוֹת" לתשעה באב הכוללות: פיוטים, תפילות, ותחינות לתשעה באב. הַקִּינוֹת הנאמרות בתפילת "שַׁחֲרִית" ארוכות הרבה יותר מֵהַקִּינוֹת הנאמרות בערב תשעה באב, יש הנוהגים לקרוא גם את "מְגִילַּת אֵיכָה".

סֵדֶר תְפִילַּת "מִּנְחָה": אלה שלא התעטפו בטלית והניחו תפילין עושים זאת לפני תפילת "מִּנְחָה". מוציאים את ספר התורה וקוראים בפרשת "כִּי תִּשָּׂא" מספר "שְּׁמוֹת": "וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ". קוראים את ההפטרה מספר "ישַׁעְיָהוּ" נ"ה: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ, בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב". לפי מִנְהָג עֲדוֹת הַמִּזְרָח קוראים את ההפטרה מספר "יִּרְמְיָהוּ", ח': "אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם ה'". בתפילת "שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה" מוסיפים בברכת "בּוֹנֶה יְרוּשָׁלָיִם" בקשה לבניינה של ירושלים, הנאמרת רק בתשעה באב: "נַחֵם ה' אֱלֹהֵנוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם. וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה".

מוֹצָאֵי הַצּוֹם וּבִרְכַת הַלְּבָנָה: בצאת הצום מתפללים "עַרְבִית" רגילה ומברכים את הַלְּבָנָה. ממשיכים  במקצת "מִנְהָגֵי הָאֲבֵלוּת" עד לצהרי יום המחרת י' בְּאָב, היות ושריפת בית המקדש המשיכה גם ביום זה: לֹא אוכלים בשר, לֹא שותים יין בארוחה שמסיימת את הצום, לֹא מסתפרים ומתגלחים, וְלֹא מתרחצים "רְחִיצָה שֶׁל הֲנָאָה".

הַחוֹלִים וְצוֹם תִשְׁעָה בְּאָב: צום תשעה באב נמשך כ- 25 שעות, ישנם חולים הרוצים להתייעץ עם הרופא האם מותר להם לצום ואיזו כמות מותר לאכול ולשתות. אחרים מעדיפים להתייעץ גם עם רב הבקי בפרטי ההלכה בעניין זה. המסורת היהודית אוסרת באופן מוחלט על חולה שהתירו לו לאכול, להחמיר על עצמו ולצום. זהו ציווי מפורש מהתורה "שֶׁאֵין לְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדַעַת", כנאמר בִּ"בְרֵאשִׁית", ט': "אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁותֵיכֶם אֶדְרֹשׁ". חולים המגלים התנגדות לאכול ביום הצום, יש לאלצם לאכול ואפילו בכפייה. על חולים הרוצים לצום מְ"סִבּוֹת דָּתִיוֹת", נאמר ביהדות כי זאת היא: "חָסִידוּת שֶׁל שְׁטוּת".

 

נתן גרינולד,

עורך ומחבר סדרת הספרים "המדריך היהודי"