ט"וּ בְּאָב במסורת היהודית הקדומה עוד מימי המקרא והתנ"ך נקרא "חַג הָאַהֲבָה וְהַפִּיּוּס". כך מתארת "הַמִּשְׁנָה" בְּמַסֶּכֶת "תַּעֲנִית" את החג : "לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶם בְּנוֹת (יִשְׂרָאֵל) יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ... וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת (בִּמְחוֹלוֹת) בַּכְּרָמִים". הכוונה בדברי "הַמִּשְׁנָה"הייתה לבניית בתים חדשים, חתונות ונטיעות. בספרי "הַמּוּסָר וְהַחֲסִידוּת" מוזכר יום ט"וּ בְּאָב גם כיום הראשון "לִימֵי הַדִּין" וחסידים נהגו להתחיל את "יְמֵי חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ", בחלק מהקהילות אף נהגו להקדים ולאחל "כְּתִיבָה וַחֲתִימָה טוֹבָה" כבר בט"ו באב. 

יום חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב הוא חג הקשור לטבע אשר מסמל את היפוכו של ט"וּ בִּשְׁבָט בעונות השנה החקלאיות בלוח העברי. מט"ו בשבט ועד ט"ו באב כוחה של השמש הולך ומתגבר, מט"ו באב ועד ט"ו בשבט כוחה של השמש הולך ונחלש. בהלכה היהודית יום ט"וּ בִּשְׁבָט מתחיל את הנטיעות, ואילו ט"וּ בְּאָב הוא היום האחרון לנטיעות ואחריו כל הנטיעות נחשבות ליבול השנה הבאה. הביטוי החילוני לקשר זה נמצא בכנסת ישראל שחוגגת את יום הולדתה בְּט"וּ בִּשְׁבָט, ובעבר נחתם "פִּנְקָס הַבּוֹחֲרִים" בְּט"וּ בְּאָב.  

חַג הָאַהֲבָה אָז וְהַיּוֹם: ט"ו באב היום שונה בתכלית מהחג היהודי הקדום והסממנים המשותפים הם התאריך והשם. "חַג הָאַהֲבָה הַיְּהוּדִי" בימי קדם נערך באווירת קדושה, בנות ישראל יצאו לרקוד בכרמים בבגדים לבנים כרמז לבגד הכלה כדי למצוא להן זיווג מתאים, והבחורים הפנויים יצאו בעקבותיהן למצוא את בחירת לבם, כנאמר: "מִי שֶׁאֵין לוֹ אִישָּׁה נִפְנָה לְשָׁם".  

הַכְּרָמִים של פעם וְהַדֶייטִים של היום: החג במקורו נועד להעניק הזדמנות שווה לכל בנות ישראל, לעשירות ולעניות, ליפות המראה וליפות הנפש. מטרת החג הייתה לקיים מפגש עם הרווקים שיוביל לנישואין והקמת משפחה בישראל. כיום נחוג ט"וּ בְּאָב בדרכים שונות, יש הרואים בו את הגרסה הישראלית לחג הנוצרי "יוֹם וַלֶנְטָּיְיןValentine Day - ". ביום זה מתקיימת מסורת "יִשְׂרְאֵלִית- חִילּוֹנִית" ואלפי צעירים נוהרים לחוף צמח בכנרת כדי לחגוג את "לֵיל הָאַהֲבָה" במופעי זמר. בציבור הדתי מתקיימים מפגשים של "פְּנוּיִם וּפְנוּיוֹת" ורבים בוחרים להתחתן בְּט"וּ בְּאָב כסימן לזוגיות אוהבת ומוצלחת.

רִיקוּד הַכְּרָמִים הַלֵילִי וְהַתִּלְבֹּשֶׁת הַאֲחִידָה:  המסורת היהודית העתיקה מתגלה כאן במלוא הדרה, גם בנות ישראל מעוטות היכולת זכו להזדמנות שווה בלבוש החגיגי: "וְכָל יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲלִין זֶה מִזֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ... אֲפִלּוּ מְקֻפָּלִין וּמֻנָּחִים בְּקֻפְסָא". כלומר, התלבושת האחידה והריקוד בין הכרמים היו שווים לכל הבנות שאמרו: "בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּיתֵּן עֵינֶיךָ בְּנוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִישָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל". אין אלו דברי חנופה ופיתוי, נהפוך הוא מטרתם לגרום לבחורים להסתכל על הפנימיות והערכים.

יְפֵהפִיּוֹת, מְיוּחָסוֹת, עֲשִׁירוֹת, עֲנִיּוֹת, וּמְכוֹעָרוֹת: כאמור, בנות ישראל יצאו לרקוד בכרמים בבגד לבן כדי למצוא להן זיווג מתאים והבחורים הפנויים יצאו בעקבותיהן למצוא את בחירת לבם. אז כמו היום הבנות הבליטו את מעלותיהן והצניעו חסרונותיהן, וכך מסופר: "וּמָה הֵן אוֹמְרוֹת?:

יְפֵהפִיּוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: "תְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּיוֹפִי שֶׁאֵין אִישָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי".

מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: "תְּנוּ עֵינֵיכֶם בַּמִּשְׁפָּחָה, לְפִי שֶׁאֵין אִישָּׁה אֶלָּא לְבָנִים".

עֲשִׁירוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: "תְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן".

בֵּינוֹנִיּוֹת, וַעֲנִיּוֹת וּמְכוֹעָרוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: "קְחוּ אוֹתִי לְשֵׁם שָׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּזְהוּבִים". כלומר, קחו אותי לאישה רק לשם קיום מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ" שהיא תכלית הנישואין במסורת היהודית.

מָה עוֹד קָרָה בְּט"וּ בְּאָב?

הַקֶּבֶר הָאִישֵׁי וְלֵיל הַיָּרֵחַ: על פי המדרש, "חֵטְא הַמְּרַגְּלִים" אירע בתשעה באב וביום זה גם נמחל עוונם מעונשם הנורא כנאמר: "יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר" הנקרא במסורת "מֵחִיּלָת מֵתֵי מִדְבָּר". מדי שנה חפרו בני ישראל את קבריהם בתשעה באב והמתינו למותם, חלקם מתו וחלקם המשיכו לחיות. בשנת הארבעים לנדודי המדבר עם סיום העונש נכנסו בני ישראל  לקבריהם בלילה כי חשבו שאולי טעו בתאריך אך איש לא מת בקבר שחפר לעצמו. משהגיע ט"וּ בְּאָב שכידוע הוא ליל ירח מלא הבינו כי עונשם תם וחגגו על כך.

ט"וּ בְּאָב וְהַנְּבוּאָה: מאז "חֵטְא הַמְּרַגְּלִים" ועד לסיום עונש המוות של "דּוֹר הַמִּדְבָּר" ניטלה הנבואה מִמֹשֶׁה רַבֵּנוּ. ביום ט"וּ בְּאָב, עם סיום העונש חֲזָרָה הַנְּבוּאָה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, כנאמר בַּגְּמָרָא: "עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר, לֹא הָיָה דִבּוּר עִם מֹשֶׁה".

קְבוּרַת הֲרוּגֵי בֵּיתָר: הרוגי "מֶרֶד בָּר כּוֹכָבָא" לא הובאו לקבורה במשך זמן רב עד ליום ט"ו באב. חז"ל ראו בכך נס מפני שעל אף הזמן הרב שעבר ממותם, גופותיהם לא הבאישו. ראוי לציין, כי "בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" הנאמרת גם בְּ"בִרְכַּת הַמָּזוֹן" תוקנה לזכר נס זה. 

עֵצִים לַמִּזְבֵּחַ: כאמור, מיום ט"וּ בְּאָב יורד כוחה של השמש באופן שכבר ניכרת לחות בעצים, הגורמת לחשש שיהיו בהם תולעים הפוסלים אותם למזבח. לכן ט"ו באב הוא היום האחרון לכריתת עצי המערכה לְ"מִזְבֵּחַ הָעוֹלָה" בבית המקדש, כנאמר בַּגְּמָרָא: "יוֹם שֶׁהָיוּ פּוֹסְקִין בּוֹ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וָאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁים". בַּגְּמָרָא נקרא ט"ו באב: "יוֹם תְּבַר מַגָּל".

לוּחוֹת הַבְּרִית וְאַחְדוּת יִשְׂרָאֵל: בַּגְּמָרָא, מַסֶּכֶת "תַּעֲנִית" מסבירים חז"ל את פשר ההשוואה בין ט"וּ בְּאָב לבין יוֹם הַכִּיפּוּרִים, וכך נאמר: "יוֹם הַכִּפּוּרִים (חֲשִׁיבוּתוֹ בְּרוּרָה): יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת. אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב, מַאי הִיא (מָה חֲשִׁיבוּתוֹ הַגְּדוֹלָה)?: יוֹם שֶׁהֻתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא (לְהִנָּשֵׂא) זֶה בָּזֶה".

ט"וּ בְּאָב - יוֹם זְכוּיּוֹת הַנָּשִׁים: סיפורן של חמש האחיות הנועזות "בְּנוֹת צְלוֹפְחָד"מופיע בספר "בַּמִּדְבָּר", פָּרָשַׁת "מַסְעֵי". לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר ולפני הכניסה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, החלה חלוקת הארץ לשבטים, וחלוקת הקרקעות בכל שבט הייתה לגברים בלבד. במקרה של פטירה יקבלו הבנים הזכרים את נחלת אביהם כדי להבטיח שחלקות האדמה יישארו במשפחה ובשבט. למשפחת צְלוֹפְחָד מִשֵּׁבֶט מְנַשֶּׁה נולדו רק בנות, צְלוֹפְחָד עצמו מת במדבר ובנותיו חששו כי לא יקבלו נחלה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

שִׁוְיוֹן זְכוּיּוֹת: בְּנוֹת צְלוֹפְחָד התייצבו לפני מֹשֶׁה רַבֵּנוּ והתלוננו על כך שהן נמנעת מהן נחלה כי לאביהן אין בנים זכרים. על שאלת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לקדוש-ברוך-הוא כיצד לנהוג, נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן... וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". בעקבות תקדים זה עודכנו "חוּקֵּי הֵיְּרוּשָּׁה" ונעשתה פריצת דרך הלכתית.

ט"וּ בְּאָב וּבְּנוֹת צְלוֹפְחָד: קרובי משפחתן טענו בפני מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שאם בְּנוֹת צְלוֹפְחָד יינשאו לגברים משבט אחר תעבור הקרקע מִשֵּׁבֶט מְנַשֶּׁה לשבט אחר. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ פנה בשנית לקב"ה שקבע כי בְּנוֹת צְלוֹפְחָד יתחתנו רק עם קרובי משפחתן, וזאת כדי להבטיח שהנחלה לא תעבור לשבט אחר. ואכן, בְּנוֹת צְלוֹפְחָד התחתנו עם בני דודיהן. לאחר ארבע עשרה שנה, בְּיוֹם ט"וּ בְּאָב התבטלה תקנה זאת והותר להן להתחתן  עם כל גבר שיחפצו, כנאמר בַּגְּמָרָא: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד, דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה". זאת הסיבה לשמחת הנשים ביום זה.

"חַג אַהֲבָה שָׂמֵחַ!"

נתן גרינולד, עורך ומחבר סדרת הספרים "המדריך היהודי".