banner

מַהוּ מִנְהָג "הַתַּשְׁלִיךְ"?

פורסם 17.09.2017


 

"תַשְׁלִיךְ" הנו טקס יהודי מיוחד שהפך במרוצת הדורות לאחד מסמלי ראש השנה הידועים ביותר. מקור המנהג בקהילות אשכנז החל מהמאה ה- 14, ומשם התפשט לקהילות רבות בעולם היהודי. התפילה הנאמרת בטקס נקראת "תַשְׁלִיךְ" ובמרכזה בקשה מהקדוש-ברוך-הוא שישליך את חטאינו למצולות הים, ובסיומה מנערים את הכיסים באופן סימלי. הטקס נערך אחרי "תְּפִילַּת מִנְחָה" בסמוך למקור מים חיים: שפת הים, גדות הנהר, מעיין, באר ואפילו על יד ברז מים. נוהגים לקיים את הטקס בסמוך למקור מים שיש בו דָּגִים כי להם משמעות סימלית עמוקה ביהדות. הטקס נערך ביום הראשון של ראש השנה ואם הוא חל בשבת דוחים אותו ליום החג השני.

מִנְהָג חוֹצֶה עֵדוֹת: מנהג "הַתַּשְׁלִיךְ" בקהילות אשכנז אומץ במאה ה- 16 ברוב הקהילות הספרדיות הודות להשפעתו של רַבִּי חַיִּים וִיטַאל שהיה מגדולי חכמי הקבלה בכל הדורות. בבית הכנסת הפורטוגלי העתיק באמסטרדם בהולנד, שבנייתו הסתיימה בשנת 1675 נמצא "בּוֹר מַיִם" מיוחד לאמירת "תַשְׁלִיךְ". בחלק מקהילות תימן, בקהילות ספרדיות אחדות, ובני אשכנז יוצאי בית מדרשו של "הַגָּאוֹן מִוִוילְנָה" התנגדו בתוקף לקיים את "טֶקֶס הַתַּשְׁלִיךְ".  

הַשָּׂטָן וְהַנָהָר: אחד הטעמים למנהג "הַתַּשְׁלִיךְ" הוא בסיפור המפורסם של "עֲקֵדַת יִצְחָק", חז"ל מסבירים בלשונם את דבקותו של אַבְרָהָם אָבִינוּ בדרך לעקדת בנו: "לְאַחַר תְּפִילַּת מִנְחָה, הוֹלְכִין אֶל הַנָּהָר לִזְכּוֹר זְכוּת הָעֲקֵדָה, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ כְּשֶׁהָלַךְ אַבְרָהָם אָבִינוּ עִם יִצְחַק בְּנוֹ לָעֲקֵדָה, עָשָׂה הַשָּׂטָן אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ נָהָר לְעַכְּבוֹ, וְעָבַר אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בַּנָּהָר עַד צַוָּארוֹ, וְאָמַר: 'הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ".

"תַּשְׁלִיךְ" אוֹ "וְתַשְׁלִיךְ"?: התפילה נקראת "תַּשְׁלִיךְ" אך יש הקוראים לה "וְתַשְׁלִיךְ" על פי הנוסח המדויק מספר "מִּיכָה", פרק ז', פסוק י"ט: "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם".

טִיּוּל לְחוֹף הַיָּם אוֹ עַל יַד הַבֶּרֶז בַּבַּיִת?: נוהגים לקיים את "טֶקֶס הַתַּשְׁלִיךְ" בסמוך לחוף הים, לנחלים, למעיינות ולמקור מים טבעי, ניתן לצפות ממקום גבוה על מקור המים. אם אין מקור מים חיים בנמצא מקיימים את הטקס בסמוך לבורות מים ישנים שאינם פעילים עוד להסתפק בפתיחת ברז המים בכיור או בצינור המים בגינה לאמירת "הַתַּשְׁלִיךְ".

מִנְהָג נִיעוּר הַבְּגָדִים: בסיום תפילת "הַתַּשְׁלִיךְ" מנערים את כיסי הבגדים כסמל לניעור חטאיו של האדם: "וּמְנַעֲרִים שׁוּלֵי הַבְּגָדִים, וְהוּא לְרֶמֶז בְּעָלְמָא, לִתֵּן לֵב לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַחֲטָאִים וּלְחַפֵּשׂ וְלַחֲקוֹר דְּרָכָיו מֵהַיּוֹם וָהַלְאָה, שֶׁיִּהְיוּ בְּגָדָיו לְבָנִים וּנְקִיִּים מִכָּל חֵטְא".

הַבֶּגֶד, הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה: במסורת היהודית, "הַבֶּגֶד" מסמל את "גּוּף הָאָדָם" ועליו יש לשמור נקי ולבן מכל חטא, כנאמר בספר "קֹהֶלֶת", פרק ט', פסוק ח': "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים". הגוף משמש "בֶּגֶד לַנְּשָׁמָה" וכדי שהבגד יהיה נקי, גם הגוף והנשמה חייבים להיות לְבָנִים ולא מוכתמים בעוונות. הדרך היהודית לשמור על נקיון האדם היא על ידי קיום מצוות ועשיית מעשים טובים. (על פי רַשִּׁ"י וְאַלְשֵׁיךְ)

קְפִיצַת רֹאשׁ לַמַּיִם: יהודי כורדיסטן לא הסתפקו בניעור הכיסים בסיומו של "טֶקֶס הַתַּשְׁלִיךְ" אלא קפצו למים עם הבגדים. מקורו של מנהג מרתק זה הוא ככל הנראה מהנאמר במדרש שהובא לעיל: "וְעָבַר אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בַּנָּהָר עַד צַוָּארוֹ". אחרים הסתפקו רק באמירת תפילת "הַתַּשְׁלִיךְ" כשהם עומדים על רפסודות בנהר. נציין כי בעדות ישראל מנהגים מרתקים נוספים אחרים לאמירת "הַתַּשְׁלִיךְ".

מַזָּל דָּגִים: המהדרים בקיום "טֶקֶס הַתַּשְׁלִיךְ" יוצאים מתחומי העיר והולכים ברגל למקור מים חיים בו נמצאים דגים. ביהדות "הַדָּגִים" מסמלים ברכה, שפע, הצלחה, פריון וסגולה כנגד "עַיִן הָרַע". לכן, רבים מניחים בבית ובבית העסק אקווריום עם דגים, ולאו דווקא מטעמי קישוט. לפי "תּוֹרַת הַקַּבָּלָה" היהודית, "יְסוֹד הַמַּיִם" מסמל טוהר ותקווה להמתקת הדין. על תפקיד הסימלי של הדגים בטקס נלמד ממדרשי חז"ל מרתקים אלו:

דַּיָּג אוֹהֵב דָּגִים?: גורלם של הַדָּגִים נקבע על ידי הַדַּיָּג וגורל בני ישראל נקבע על ידי הַקָּבָּ"ה, כנאמר: "וְטוֹב שֶׁיִּהְיֶה מִחוּץ לָעִיר וְיֶשׁ בּוֹ דָּגִּים, לְזֵכֶר שֶׁאָנוּ מְשׁוּלִים כְּדָגִים חַיִּים הַלָּלוּ שֶׁנֶּאֱחָזִים בַּמְּצוֹדָה, כָּךְ אָנוּ נֶאֱחָזִים בִּמְצוּדַת הַמָּוֶות וְהַדִּין, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נְהַרְהֵר יוֹתֵר בִּתְשׁוּבָה".

הַמֶּלֶךְ, הַנָּהָר וְעַיִן הָרַע: "רֹאשׁ הַשָּׁנָה" הוא יום המלכת הקדוש- ברוך-הוא על העולם, חז"ל מסבירים מדוע ראוי לקיים את "טֶקֶס הַתַּשְׁלִיךְ" על יד הנהר: "וְעוֹד יֵשׁ טַעַם, מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מַמְלִיכִין הַיּוֹם (בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה) אֶת הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עָלֵינוּ, וְהַדֶּרֶךְ הוּא לִמְשׁוֹחַ אֶת הַמְּלָכִים אֵצֶל הַנָּהָר, לְרַמֵּז שֶׁתִּמָּשֵׁךְ מַלְכוּתָם. וְעוֹד יֵשׁ טַעַם, סִימָן שֶׁלֹּא תִשְׁלוֹט בָּנוּ עַיִן רָעָה כְּמוֹ בְּדָגִים, וְנִפְרֶה וְנִרְבֶּה כְּדָגִים. וְאִם אֵין שָׁם נָהָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דָּגִּים, הוֹלְכִין לְנָהָר אַחֵר אוֹ לִבְאֵר".

עֵין הַדָּג: חז"ל הפליאו בבקיאותם גם בתורת הזואולוגיה, לַדָּגִים אין עפעפיים (במקרה שלא ידעתם) ולכן עיניהם פקוחות תמיד. כך גם על האדם לפקוח את עיניו, להתבונן במעשיו ולהתעורר לתשובה, כנאמר על ידי חז"ל: "וְיֵשׁ אוֹמְרִים, הַטַּעַם, כִּי לְדָגִים אֵין גְּבִינִים (עַפְעַפַּיִים) וְעֵינֵיהֶם תָּמִיד פְּתוּחוֹת, כְּדֵי לְהִתְעוֹרֵר עֵינָא פְּקִיחָא דִּלְעֵילָא".

(מתוך ספר "הימים הנוראים")