banner

מַהוּ "טֶקֶס הַכַּפָּרוֹת"?

פורסם 25.09.2017


זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים: נקדים ונאמר, מנהג יהודי עתיק זה עמד במחלוקת נוקבת בין רוב גדולי ישראל בכל הדורות. רבים נוהגים לקיים את "טֶקֶס הַכַּפָּרוֹת" בערב יום הכיפורים לפנות בוקר, אך ניתן לקיימו בעשרת ימי התשובה, לפניכם תיאור מהלך הטקס בקצרה: לוקחים תַּרְנְגוֹל, מסובבים מעל הראש שלוש פעמים ואומרים תפילה מיוחדת. בסיום הטקס מובל התרנגול לשחיטה ככפרה על חטאי האדם ונותנים את בשרו לעניים, או פודים אותו בכסף הניתן לצדקה. כיום, רבים נמנעים משימוש בתרנגול לכפרות ומעדיפים לערוך "פִּדְיוֹן כַּפָּרוֹת" בכסף המחולק לצדקה כתחליף לתרנגול.

הַמְּקוֹרוֹת לְמִנְהָג הַכַּפָּרוֹת: מצוות ומנהגים רבים במסורת אינם אלא תחליף לעבודת בית המקדש, וכך גם במנהג זה. ביום הכיפורים נערך בבית המקדש "טֶקֶס כַּפָּרוֹת" ובמרכזו לקחו שְׁנֵי שְׂעִירִים והפילו עליהם גורלות. אחד עלה כקורבן לקדוש-ברוך-הוא, השני נקרא "הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל" ונשלח לְ"אֶרֶץ גְּזֵרָה" באיזור מִדְבָּר יְהוּדָה. שילוח "הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל" היה בעל "אוֹפִי לְאוּמִּי" שנועד לכפרת עוונות של כֹּל עם ישראל. לעומת זאת, טקס "תַּרְנְגוֹל הַכַּפָּרוֹת" הנהוג היום נושא "אוֹפִי אִישִׁי" ונועד לכפרת עוונות אישית של כל אדם בנפרד. הטקס (עליו נרחיב בהמשך) בוטל לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה.  

מֵהַשָּׂעִיר לַתַּרְנְגוֹל: כפרת חטאיו של האדם על ידי בעל חיים הנשלח אל מותו, שימשה מקור השראה לטקס הנהוג היום. "הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל" הוחלף, ואת מקומו תפס "תַּרְנְגוֹל הַכַּפָּרוֹת". המקור הקדום ביותר למנהג הכפרות בְּתַרְנְגוֹל מובא בִּ"תְשׁוּבוֹת מַר רָב שׁוּשְׁנָא גָּאוֹן" מהמאה ה-7, מהעיר סורא בְּבָבֶל.

הִתְפַּשְּׁטוּת מִנְהָג הַכַּפָּרוֹת: מאז חידושו של "מִנְהָג הַכַּפָּרוֹת" על ידי יהודי גלות בבל, התפשט המנהג לספרד, צרפת, אשכנז ולכל קהילות ישראל, למעט יהודי תימן. נציין כי בארצות אשכנז נהגו להשתמש גם בְּאַוָּזִים למנהג הכפרות. 

"מִסְתַּכֵּל בּוֹ כְּתַרְנְגוֹל בִּבְנֵי אָדָם..."

מַבָּט חֲסַר הַבָּעָה: מקור הביטוי המופיע בכותרת הוא במנהג "תַּרְנְגוֹל הַכַּפָּרוֹת". התרנגול מסתכל בתמיהה ובתמימות בבני האדם המסובבים אותו מעל ראשיהם בטקס הכפרות. משמעותו היא השתוממות ופליאה על דבר מה שאינו מובן. התרנגול מובל בסוף הטקס לשחיטה ככפרה על חטאי האדם, לכן גם על הָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בַּתַּרְנְגוֹל ולהבין כי גורלו עלול להיות דומה. נדגיש כי אין די בטקס סימלי זה, חטאי האדם אינם מתכפרים בשחיטת התרנגול אלא רק על ידי הקדוש- ברוך-הוא ובתנאי שהאדם יתקן את דרכיו.

כַּפָּרָה וְלֹא קָרְבָּן: מנהג הכפרות מזכיר אמנם את הקרבת הקרבנות בבית המקדש אך מטרתו שונה. מסיבה זו לא משתמשים בְּתוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה שהיו ראויים לקרבן אלא בבעל חיים שֶׁלֹּא היה ראוי לקרבן, ומכאן השימוש בתרנגולים לכפרות.

תְּמוּרָה וְלֹא כַּפָּרָה: בספר "שְׁמוֹת", פרק כ'א, פסוק ל', נאמר: "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו, וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ". מפסוק זה למדו חז"ל כי הפירוש הנכון של המילה "כַּפָּרָה" הוא "תְּמוּרָה" או "תַּחֲלִיף" או "פִּדְיוֹן נֶפֶשׁ" ולא "סְלִיחָה וְכַפָּרָה" כפי שניתן לחשוב.

תַּרְנְגוֹל אוֹ תַּרְנְגוֹלֶת?: מנהגים רבים ומסורות מרתקות התפתחו בעדות ישראל סביב "טֶקֶס כַּפָּרוֹת". רבים מקפידים להשתמש בתרנגולים לגברים ובתרנגולות לנשים. נציין כי נשים בהריון נוהגות לקחת תרנגולת לכפרה עבורה ותרנגול/ת נוסף לכפרה עבור העובר על פי מינו. במנהג אחר משתמשים בתרנגול/ת אחד למספר גברים/נשים ביחד.

כַּפָּרוֹת בִּצְמַחִים - "פּוּרְפִּיסָא"

מִנְהָג צִמְחוֹנִי: בזמן הקדום נהגו לקיים את "טֶקֶס הַכַּפָּרוֹת" גם בצמחים כפי שמוזכר בַּגְּמָרָא, מַּסֶּכֶת "שַׁבָּת", לפי פירוש רַשִּׁ"י נקרא המנהג "פּוּרְפִּיסָא". ההכנות לטקס מיוחד זה התחילו זמן רב לפני ראש השנה, בתחילה היו קולעים סלסלות כמעין עציצים מכפות תמרים, בעציצים המאולתרים מילאו אדמה מדושנת בזבל בהמות, והילדים זרעו בו קטניות.

גַּם כַּפָּרוֹת וְגַם תַּשְׁלִיךְ: במנהג עתיק זה נערך "טֶקֶס הַכַּפָּרוֹת" יחד עם "טֶקֶס הַתַּשְׁלִיךְ", וכך עשו: בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה לקחו את "עָצִיץ הַכַּפָּרוֹת" וסובבו אותו מעל הראש שֶׁבַע פְּעָמִים, ואמרו: "זֶה תַּחַת זֶה, וְזֶה חֲלִיפָתִי, וְזֶה תְּמוּרָתִּי", ובסיום הטקס השליכו את העציץ לנהר, כנאמר בספר "מִּיכָה", ז', י"ט: "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם". במרוצת הזמן הופרדו שני טקסים אלו והם נערכים במועדים שונים כנהוג בימינו.

מַהוּ "פִּדְיוֹן כַּפָּרוֹת"?

פִּדְיוֹן כַּפָּרוֹת בְּכֶסֶף: יש המעדיפים (בצדק) לקיים את טקס הכפרות בכסף, חז"ל מצאו טעם נוסף לאלה הנוהגים כך: המילה "כֶּסֶף" בגימטריא שווה למילה "כַּפָּרָה", בגימטריא: "כַּף"= 100, "סָמֶךְ"= 120, "פֶּה"= 85, ובסך הכול 305 כמו המילה "כַּפָּרָה" השווה גם 305.

כַּמָּה כֶּסֶף נוֹתְנִים לַכַּפָּרוֹת?: ניתן לקיים את טקס הכפרות בכל סכום, גובה הסכום נתון לבחירתו האישית של אדם, זיכרו הכסף מחולק לצדקה. רבים מקפידים לקחת סכום כסף דווקא בכפולות של 18 השווה בגימטריא למילה "חַי". יש הנותנים את כסף הכפרות לעניים באופן אישי ואחרים משלשלים את הכסף לקופות "פִּדְיוֹן כַּפָּרוֹת" בבתי הכנסת. יְהוּדֵי גֶּרְמַנְיָה שמים את מטבעות הכסף בצרור בלי לסובב מעל הראש, ונותנים הצרור לצדקה.

מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה: כלל הלכתי זה מתיחס לקיום מצווה הכרוכה בביצוע עבירה, וקובע חד משמעית שהיא "אֵינָהּ מִצְוָה!" ואין מתאים ממנו לפולמוס סביב "תַּרְנְגוֹל הַכַּפָּרוֹת". ראשית נדגיש, גם המצדדים במנהג הכפרות בתרנגול וגם והמתנגדים לו, תמימי דעים שחל איסור מוחלט להתעלל בעופות בכל דרך שהיא לצורך קיום הטקס. "צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים" הוא איסור מפורש מהתורה וחשיבותו גדולה ממנהג זה.

כַּפָּרוֹת בְּתַרְנְגוֹל: גברים הרוצים לשמר את מסורת משפחתם, לוקחים תַּרְנְגוֹל לָבָן לכפרות ומקיימים את הטקס בערב יום כיפורים בשעות הבוקר. בשל הלחץ הכבד על השוחטים והחשש לשחיטה כשרה, מומלץ להקדימו לתחילת "עֲשֶׂרֶת יְמֵי הַתְּשׁוּבָה". בתחילה אוחזים בתרנגול, ומסובבים אותו שלוש פעמים מעל הראש תוך כדי אמירת הפסוק: "זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי.... זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה, וַאֲנִי אֶכָּנֵס וְאֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם".

כַּפָּרוֹת בְּכֶסֶף: מקיימים את הטקס בַּבַּיִת, בערב יום כיפורים בשעות הבוקר המוקדמות. לאחר שבחרתם את סכום "פִּדְיוֹן כַּפָּרוֹת", נוטלים את מטבעות הכסף ו/או השטרות ביד, ומגביהים אותם תוך כדי אמירת הפסוק: "זֶה חֲלִיפָתִי. זֶה תְּמוּרָתִי. זֶה כַּפָּרָתִי, זֶה הַכֶּסֶף יֵלֵךְ לְמִיתָה וַאֲנִי אֶכָּנֵס, וְאֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם".

כַּפָּרוֹת בְּתַרְנְגוֹלֶת: נשים הנוהגות לפי המסורת לוקחות תַּרְנְגוֹלֶת לְבָנָה לכפרות ומקיימות את הטקס בשעת בוקר מוקדמת בערב יום כיפור. קודם אוחזים בתרנגולת, ומסובבים אותה שלוש פעמים מעל הראש תוך אמירת הפסוק: "זֹאת חֲלִיפָתִי. זֹאת תְּמוּרָתִי. זֹאת כַּפָּרָתִי. זֹאת הַתַּרְנְגוֹלֶת תֵּלֵךְ לְמִיתָה וַאֲנִי אֶכָּנֵס וְאֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם".

טְקָסִים זֶה לֹא הַכֹּל: חגי ישראל ובהם הימים הנוראים משופעים במנהגים סימליים רבים, אך קיומם איננו העיקר. האם "מִנְהָג אֲכִילַת תַּפּוּחַ בִּדְבַשׁ" מבטיח שנה טובה ומתוקה? האם "טֶקֶס הַכַּפָּרוֹת" מעורר המחלוקת מבטיח שיתכפרו עוונותנו? אמנם אכילת תפוח בדבש חביבה לאין שיעור משחיטת תרנגול אך לא מהם תבוא הישועה, ולכן מדוע לקיים טקסים דתיים בכלל? קיום הטקסים אינו מבטיח את התגשמותם,  מטרתם סימלית והם נועדו לעורר את מחשבות האדם על ידי עשיית דבר לא שגרתי. הטקסים הדתיים אינם אלא תזכורת המבשרת על בואו של מועד מיוחד הקרב ובא,  ותמריץ להתכונן לקראתו כראוי. ביהדות, התגשמות הדברים בפועל תלויה בעבודה יומיומית מתמשכת וארוכת טווח, ולא בקיום חד פעמי של טקס זה או אחר.

(מתוך ספר "הימים הנוראים")