banner

ל"ג בעומר - לא מה שחשבתם!

פורסם 01.05.2018


רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי זכה של"ג בעומר הפך ליום שמחה וקירוב לבבות בין כל עדות ישראל - מה נורא כל כך? אכן, עם התפשטות חגיגות ל"ג בָּעוֹמֶר התנגדו רבים מגדולי ישראל להפיכת יום פטירתו ליום שמחה ולא ארחיב עליה כאן. יתר על כן, אין ודאות שיום פטירת הָרַשְׁבִּ"י חל דווקא בל"ג בעומר. כידוע, ל"ג בעומר איננו חג דתי מהתורה ולמרות זאת הוא אחד הפופולריים במסורת ישראל בשל מנהגיו הססגוניים: המדורות והקומזיצים עד אור הבוקר, החץ והקשת, התהלוכות, "טֶקֶס הַחַלָאקָּה" - התספורת הראשונה לילדים שהגיעו לגיל שלוש בחצר שליד קבר הָרַשְׁבִּ"י. 

ל"ג בָּעוֹמֶר הנו היום השלושים ושלושה לִ"סְפִירַת הָעוֹמֶר"בהם נוהגים בחלק מִ"מִּנְהָגֵי הָאֲבֵלוּת". בעיצומם של ימי ספירת העומר, ביום השלושים ושלושה, נוטלים פסק זמן ומרבים בו בשמחה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי צִיוָּוה לִשְׂמוֹחַ בְּיוֹם פְּטִירָתוֹ וזאת בניגוד לְמִנְהָגֵי הָאֲבֵלוּת במסורת היהודית. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא שָׂמַח לִקְרַאת פְּטִירָתוֹ כי לא זכה להיכנס לארץ ישראל, ואת יום פטירתו החל בז' באדר אנו מציינים כְּ"יוֹם תַּעֲנִית". רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי זכה שיום פטירתו הפך ליום שמחה גם לילדים, החל במדורות ובתהלוכות ל"ג בעומר, ועד לטקס התספורת הראשון לבני השלוש.

ל"ג בָּעוֹמֶר - חַג אוֹ מָסוֹרֶת?   

מְּקוּבָּלֵי צְפָת וְלֹ"ג בָּעוֹמֶר: ל"ג בעומר הוא ממועדי השנה היהודיים שאין מקורו בתורה או בדברי חכמים, אלא מסורת שהתפתחה החל מהמאה ה- 13. כאמור, ל"ג בעומר הנו היום השלושים ושלושה לִ"סְפִירַת הָעוֹמֶר", המתחילה מִמָּחֳרָת חַג הַפֶּסַח וְעַד לְחַג הַשָּׁבוּעוֹת, ובסך הכול 49 "יְמֵי סְפִירָה". מקובלי העיר צפת ובראשם הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ יצקו ליום זה מנהגים נוספים, עלייה לקברו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי, קיום הילולה וטקסים שונים. ל"ג בעומר חל ביום י"ח בְּאִיָּר, המניעים לציון יום זה מתייחסים לאירועים שחלו בו אך אין ודאות שאכן התרחשו בדיוק ביום זה.

קֵרוּב לְבָבוֹת: אופיו המשפחתי, אופיו הדתי הקל ומנהגיו הססגוניים, הפכו את ל"ג בעומר לאחד הפופולריים במסורת ישראל. הדלקת המדורות והקומזיצים, החץ והקשת, והחגיגות עד אור הבוקר, כבשו את לבבות הילדים והצעירים. יום ל"ג בעומר הוא יום של שמחה ואמונה המאחד סביבו יהודים חילוניים ודתיים כאחד.

יוֹם זִכָּרוֹן אוֹ יוֹם שִׂמְחָה?

ימי הפטירה אינם ימים משמחים במסורת היהודית. ל"ג בעומר הוא יום פטירתו של הַתַּנָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן (בָּר) יוֹחַאי (וּבְקִצּוּר: הָרַשְׁבִּ"י)והוא היחיד הנחוג כיום שמחה לכלל ישראל, ולא סתם שמחה אלא "יוֹם הִילּוּלָה". בימי הפטירה מקובל להדליק "נֵרוֹת זִיכָּרוֹן" לנפטרים, ביום פטירתו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי אנו מדליקים משואות ומדורות גדולות. הפיכת "יוֹם הַפְּטִירָה" לַ"יּוֹם שִׂמְחָה" עמדה במחלוקת דתית, מה גם שֶׁיּוֹם פְּטִירָתוֹ שֶׁל הָרַשְׁבִּ"י אינו ודאי שחל דווקא ל"ג בָּעוֹמֶר. למרות זאת, יום פטירתו שלהָרַשְׁבִּ"י הפך לַ"יּוֹם שִׂמְחָה" בשל דמותו המיוחדת, והסודות הנשגבים שנגלו לו לפני מותו אותם כתב בְּ"סֵפֶר הַזֹּהַר" העוסק בתורת הנסתר והקבלה.

חַיִּים וּמָוֶת בִּידֵי הַמַּעְתִּיק: במרוצת השנים הועתקו כתביו של הָרַשְׁבִּ"י פעמים רבות ונפלו בהם טעויות סופרים, אחד המעתיקים כתב כך: "לְיוֹם שְׁמ'- שֶׁל רַשְׁבִּ"י" ומכאן למדו שהכוונה לַ"יּוֹם שִׂמְחָה". מעתיק אחר כתב "יוֹם שֶׁמֵּת" במקום "יוֹם שִׂמְחַת", מכאן התפתחה המסורת כי רַשְׁבִּ"י מת ביום זה.

עֵדוּת כְּפוּלָה: על פי הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ, מפי תלמידו הידוע רַבִּי חַיִּים וִיטַאל, יום י"ח בְּאִיָּר, ל"ג בעומר, הוא: "יוֹם שִׁמְחָתוֹ שֶׁל רַשְׁבִּ"י", וכך כתב: "רָאִיתִי לְמוֹרִי הָאֲרִ"י זַ"ל שֶׁהָלַךְ לְקֶבֶר רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ בְּיוֹם לֹ"ג בָּעֹמֶר... הָרַב רַבִּי יוֹנָתָן סָּאגִיש הֵעִיד לִי, שֶׁקֹּדֶם שֶׁהָלַכְתִּי לִלְמֹד אֵצֶל מוֹרִי זַ"ל, הוֹלִיךְ רַבֵּינוּ הָאֲרִ"י אֶת בְּנוֹ הַקָּטָן לְשָׁם עִם כָּל אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, וְשָׁם גִּילְחוּ אֶת רֹאשׁוֹ כַּמִּנְהָג הַיָּדוּעַ, וְעָשָׂה שָׁם יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה... וְכָתַבְתִּי כָּל זֶה לְהוֹרוֹת כִּי יֵשׁ שֹׁרֶשׁ בְּמִנְהָג הַנִּזְכָּר".

הַלִּוְיָתָן וּבֵן הַלְוָיָה

עֲנָקֵּי הַדּוֹר: הַלִוְיָּתָן הוא היצור הגדול ביותר בעולם. במטבע לשון זאת, "לִּוְיָתָן", נוהגים להשתמש בכינוי לאנשים גדולים ביותר וענקים בתחומם, בצירופי אותיות "לִּוְיָתָן וּבֵןלְוָיָה". בְּעוֹלָם הַחֲסִידוּת קראו כך גם לַתַּנָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שהגיע לדרגה עילאית בקרבתו לקב"ה, בעת שהייתו במערה כ- 13 שנה, עד כי היה פטור מקיום מצוות רבות. הוא זכה לכינוי "לִּוְיָתָן" לא רק בשל "מֵמַדָיו הָרוּחָנִיִּים" העצומים, אלא גם משום שנמנה על "מְתֵּי מְעַט צַדִּיקִים" שנחשבו לִ"בְנֵי לְוָיָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא".

מִי הָיָה הָרַשְׁבִּ"י?: מורשתו הנפלאה של רבי שמעון הוא "סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ", המכיל סודות מופלאים ורמזים נסתרים מהתורה. בשל קדושתו, חל איסור ללמוד אותו עד הגיל בו עומד האדם על דעתו, ולפי המסורת היהודית אחרי גיל 40. דמותו המיוחדת במינה של הַתַּנָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, הפכה לסמל יהודי חוצה עדות ומנהגים. הָרַשְׁבִּ"י היה אחד מחמשת תלמידיו של רַבִּי עֲקִיבָא אשר נרדפו על ידי השלטון הרומי, אך למרות זאת הצליחו ללמוד תורה מרבותיהם ולהעבירה לתלמידיהם. על פי המסופר בַּגְּמָרָא נאלצורַבִּי שִׁמְעוֹן וּבְנוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר להסתתר מפני השלטונות, אשתו דאגה להביא להם אוכל, לאחר שהמצוד התהדק נמלטו השניים למערה, מחשש שיבולע לאשתו.

הַמְּעָרָה, הַבְּגָדִים וְהַתְּפִילָּה: רַבִּי שִׁמְעוֹן וּבְנוֹ לקחו עמם רק את הבגדים שלבשו, בפתח המערה פרץ מעיין מים חיים ובסמוך היה עֵץ חָרוּבִים וכך התקיימו 12 שנה. במשך כל היום למדו תורה כשגופם טמון באדמה ללא בגדים מטעמי צניעות, ואת הבגדים שמרו רק לתפילות. בכל עת שהגיע זמן התפילה היו יוצאים מהאדמה, מנערים את גופם מהעפר, לובשים את בגדיהם, מתפללים וחוזרים לתוך האדמה. במציאות בלתי נתפסת זאת הם חיו במשך 12 שנה, התנתקו מגופם ומהווייתם הגשמית וכמובן מכל המתרחש בעולם מחוץ למערה.

יוֹם הַשִּׁחְרוּר: לאחר 12 שנה הגיע אֱלִיהוּ הַנָּבִיא למערה ובישר להם על מותו של הקיסר הרומי. כמקובל בעת ההיא, עם מותו של הקיסר הוכרזה חנינה כללית ובוטלו גזירותיו.רַבִּי שִׁמְעוֹן וּבְנוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר יצאו מהמערה וראו איכרים עובדים בשדה. לאחר שנים של לימוד תורה במערה, הָרַשְׁבִּ"י לא יכול היה לשאת את שראו עיניו וקרא לעברם בכאב:"מַנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה?!". האיכרים נשרפו מיד ומתו, באותו זמן יצאה בת קול מהשמים וקראה: "לְהַחְרִיב אֶת עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְּרוּ לִמְעָרַתְּכֶם!", הם שבו למערה לשנה נוספת כדי ללמוד לשלוט בכוחותיהם הרוחניים העצומים.

הַיְּצִיאָה מֵהַמְּעָרָה וְהַבְּשָׂמִים לַשַּׁבָּת: כעבור שנה יצאה בת קול שנייה מהשמים וקראה: "צְּאוּ מֵהַמְּעָרָה!". יצאו וראו שוב יהודים העוסקים בחיי העולם הזה, הצטערו אך התגברו על רגשותיהם. היה זה ביום שישי לפני כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת וראו יהודי זקן רץ עם שְׁנֵי עַנְפֵי עֵץ הֲדַס, שאלו אותו: "לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ עִם הַבְּשָׂמִים הָאֵלּוּ?", והזקן השיב: "זֶה לִכְבוֹד שַׁבָּת". המשיכו ושאלו: "לָמָּה לְךָ שְׁנַיִם?", ענה להם: "עָנָף אֶחָד הוּא כְּנֶגֶד 'שָׁמּוֹר' אֵת יוֹם הַשַּׁבָּת, הֶעָנָף הַשֵּׁנִי הוּא נֶגֶד 'זָכוֹר' אֵת יוֹם הַשַּׁבָּת". פנה רבי שמעון אל בנו ואמר: "רְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת הַמִּצְווֹת עַל יִשְׂרָאֵל!". יום השבת בעולם הגשמי הוא "יוֹם גֶּשֶׁר" לעולם הרוחני, ובשבת אפילו הגשמיות כמו ארוחה טעימה טומנות בחובן קדושה מיוחדת.

הָעִקָּר הַכַּוָּנָה: רבי שמעון היה פורץ דרך בְּ"הִלְכוֹת שַׁבָּת" בהן נטה להקל בנושאים שונים, לדוגמה פסק כי "נֵר שַׁבָּת" שכבה בשל רוח שנכנסה על ידי דלת שנפתחה פָּטוּר.רבי שמעון חילק את קיום המצוות לשניים, כַּוָּנַת הַמִּצְוָה וְעֶצֶם עֲשִׂיָיתָה.  

אֵיךְ נִרְאָה גַּן עֵדֶן?: לפני שנפטר מהעולם כינס הָרַשְׁבִּ"י את תלמידיו וגילה להם רזי התורה, על פי חלק מהדעות נמשך "סִפּוּר הַגִּלּוּי" במשך יום אחד, ואחרים סוברים שבעה ימים. סודות אלה נקראו "מַעֲשֶׂה הַמֶּרְכָּבָה", ויש אומרים כי תלמידיו רצו לדעת מפיו את מראה העולם הבא וגן העדן.רַבִּי שִׁמְעוֹן היה במצב "נְבוּאִי" כל אותו היום וחשף בפני תלמידיו את הסודות העמוקים של התורה, וכך מתואר בספר "הַזֹּהַר", ג': "וַהֲרֵי דְּבָרִים קְדוֹשִׁים שֶׁלֹּא גִּילִיתִּים עַד עַתָּה, וּבִרְצוֹנִי לְגָלוֹתָם... שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ כִּי בְּחִסָּרוֹן הִסְתַּלַּקְתִּי מִן הָעוֹלָם. עַד עַכְשָׁו הֶחֱזַקְתִּי אֶת כָּל הַסּוֹדוֹת קָרוֹב לְלִבִּי, אֲבָל כָּעֵת לִפְנֵי שֶׁאֲנִי עוֹזֵב אֶת הָעוֹלָם, אֲנִי רוֹצָה לְגַלּוֹת אוֹתָם לְכֻלָּם".

הָאוֹר וְהָאֵשׁ הָיוּ סְבִיבוֹ: את משימת כתיבת דבריו של רַבִּי שִׁמְעוֹן, קיבל עצמו רַבִּי אַבָּא, וכך סיפר: "וְלֹא הֲרִימוֹתִי רָאשִׁי, שֶׁהָאוֹר הָיָה כָּל כָּךְ גָּדוֹל שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְהִסְתַּכֵּל... כָּל הַיּוֹם לֹא פָּסְקָה הָאֵשׁ מִן הַבַּיִת וְלֹא הָיָה מִי שֶׁהִתְקָרֵב אֵלָיו, שֶׁלֹּא יָכְלוּ לָגֶשֶׁת אֵלָיו, שֶׁהָאוֹר וְהָאֵשׁ הָיוּ סְבִיבוֹ". ובסופו של היום, לאחר שנסתלקה האש, ראה רַבִּי אַבָּא את רבו,  שנפטר מהעולם: "כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב עַל יְמִינוֹ, מְעֻטָּף בַּטַּלִּית וּפָנָיו שׂוֹחֲקוֹת". מדוע רחץ רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּאֵשׁ וּבָאוֹר? משום שהתורה הומשלה לאש ומכאן שמה "אֵשׁ הַתּוֹרָה".אש הופכת חומר לאנרגיה, כך גם התורה מלמדת אותנו כיצד להפוך את העולם החומרי לאנרגיה רוחנית. תורתו של רַבִּי שִׁמְעוֹן נקראת "הַזֹּהַר" בשל "הָאוֹר וְהַקְרִינָה"היוצאים ממנה.

רַבִּי עֲקִיבָא, ל"ג בָּעוֹמֶר וּמֶרֶד בָּר כּוֹכָבָא

ל"ג בָּעוֹמֶר הנו יום שמחה, אך היה גם שיאו של המרד הגדול. רַבִּי עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף היה תָּנָא אַרְצִיִשְׁרָאֵלִי מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות. הוא חי במאה הראשונה והשניה לספירה, מנהיגו הרוחני של מֶרֶד בָּר כּוֹכָבָא, וישנן עדויות להשתתפות תלמידיו במרידה. שותפו למרד היה תלמידו רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי, והם השתייכו לזרם החכמים שצידדו בהתנגדות אקטיבית לאימפריה הרומית. רַבִּי עֲקִיבָא ראה במנהיג המרד שִׁמְעוֹן בָּר כּוֹכָבָא משיח שעתיד לגאול את ישראל, וקרא עליו את הפסוק מספר "בַּמִּדְבָּר", כ'ד: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב". כאלף שנה לאחר מכן כתב הָרַמְבַּ"ם על רבי עקיבא כך: "נוֹשֵׂא כֵּלָיו שֶׁל בָּר כּוֹכָבָא".‏

כֵּיצַד מֵתוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא?: מותם של תלמידיו אפוף מסתורין, האם מתו כלוחמים במרד, או במגיפה קשה כעונש משמים. בַּגְּמָרָא, מַסֶּכֶת "יְבָמוֹת" נאמר כך: "שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגוֹת (24 אֶלֶף) תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק זְמַן אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה בְּזֶה... כֻּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח עַד עֲצֶרֶת (שָׁבוּעוֹת)". לכן בִּ"ימֵי סְפִירַת הָעוֹמֶר", נוהגים במקצת "מִנְהָגֵי אֲבֵלוּת". הסיבה למותם מתוארת בְּמִדְרָשׁ "בְּרֵאשִׁית רַבָּא", כך: "אָמַר לָהֶם: בָּנַי! הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא (מִפְּנֵי) שֶׁהָיְתָה עֵינָם צָרָה אֵלּוּ לְאֵלּוּ, תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹּא תַּעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂיהֶם! עִמְדוּ וּמַלְּאוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ תּוֹרָה!". חוקרים ורבנים סוברים כי "הַמַּגֵּפָה" הנזכרת כאן, היא ביטוי הרומז למות הדוגלים בתמיכתובְּמֶרֶד בָּר כּוֹכָבָא, ולא בתלמידי בתי המדרש.

מָתַי פָּסְקָה הַמַּגֵּפָה?: על פי המסורת, פָּסְקָה הַמַּגֵּפָה שגרמה למותם של התלמידים בְּלַ"ג בָּעוֹמֶר, למרות שאין במקורות אזכור מפורש על כך. רַבִּי מְנַחֵם הַמֵּאִירִי טוען שהמגיפה אכן פסקה בְּלַ"ג בָּעוֹמֶר, אך לא ידועים "מִנְהָגֵי שִׂמְחָה" בו.

קְבוּרַת הַלּוֹחֲמִים וְהַבְּרָכָה: לאחר דיכוי מֶרֶד בָּר כּוֹכָבָא נהרסה העיר בֵּיתָר ותושביה (יש אומרים כחצי מיליון!) נרצחו, ולא הותר להביאם לקבורה. רק לאחר שלוש שנים הותר להביא את הֲרוּגֵי בֵּיתָר לקבורה, ובדרך נס גופותיהם לא העלו סירחון ולא נרקבו. ברכת "הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב" תוקנה בידי חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה כביטוי תודה לקב"ה על נס זה. כפל הלשון "הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב", מוסבר על ידי חז"ל כך: ''אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, הַטּוֹב שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, וְהַמֵּטִיב שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה''.

פִּינַּת הַלָּשׁוֹן: אחת ממטבעות הלשון בהן אנו מרבים להשתמש בימינו, מקורה בְּרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי. בַּגְּמָרָא, מַסֶּכֶת "פְּסָחִים" מובאת תשובתו של רַבִּי עֲקִיבָאלבקשת רַבִּי שִׁמְעוֹן ללמד אותו תורה: "יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָעֵגֶל רוֹצֶה לִינֹק, פָּרָה רוֹצָה לְהָנִיק".

לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת   

מַשּׂוּאוֹת הַמֶּרֶד וְהַנֶּשֶׁק הַיְּהוּדִי: אנו חוגגים את לַ"ג בָּעוֹמֶר כזכר לתפנית הצבאית בְּמֶרֶד בָּר כּוֹכָבָא, כנאמר במקורות: "חָל מִפְנֶה לְטוֹבָה לִצְבָאוֹ שֶׁל בָּר כּוֹכָבָא בַּמֶּרֶד מוּל הַרוֹמָּאִים, וְהוּשְׁאוּ מַשּׂוּאוֹת לְבַשֵּׂר אֶת הַנִּצָּחוֹן". הדלקת המדורות היום היא לזכר "מַשּׂוּאוֹת הַאֵשׁ" שהודלקו על ראשי ההרים בידי המורדים, כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד. מֶלֶךְ יְהוּדָה מלמד את לוחמיו להשתמש דווקא בְּקֶשֶׁת, כמוזכר בִּ"שְׁמוּאֵל" ב', י"ח: "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר".

מָה מְיוּחָד בַּחֵץ וּבַקֶּשֶׁת?: המנהג האהוב כל כך על הילדים, קשור בְּתַלְמִידָיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא שיצאו להילחם ברומאים כשחץ וקשת בידם. למרות שידעו שהסיכוי לנצח את הרומאים בנשק זה קלוש, הצליחו להתגבר בעזרתו על חיילי הרומאים. כלי נשק זה הוא "אֲצִילִי", כי הפגיעה היא מרחוק וללא מפגש חזיתי עם האויב. השימוש בנשק זה דורש טכניקה ודיוק, בניגוד לחרבות ולכידונים הדורשים כוחניות.

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי: בי"ח באייר הוא יום ל"ג בעומר בשנת 363 לספירה, החלו יהודי ירושלים לבנות את יסודות בית המקדש השלישי, כי בחודש זה נבנו שני בתי המקדש הקודמים. הבנייה החלה באישורו של הַקֵּיסָר הָרוֹמִי יוּלִינִּיוּס הַכּוֹפֵר. בעקבות רעש אדמה חזק מאוד שהתרחש ביום זה והירצחו של הקיסר, התבטל האישור. בל"ג בעומר מציינים גם מספר אירועים חשובים אחרים ואלו הם:

הַיְּלָדִים: הָרַבִּי מִלוּבָּבִיץ הורה לחסידיו לקיים ביום ל"ג בעומר תהלוכות תחת הסיסמה: "יַחַד כָּל יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל", המתקיימות במקומות רבים בארץ ובעולם.

תְּנוּעַת הַנוֹעַר: בל"ג בעומר בשנת תרפ"ט, הוקמה תנועת הנוער "בְּנֵי עֲקִיבָא".

הַגַּדְנָ"ע: ל"ג בעומר הוא "יוֹם הַגַּדְנָ"ע", (גְּדוּדֵי נֹעַר), וסמלו חֵץ וְקֶשֶׁת.

הַפַּלְמָ"ח: בל"ג בעומר בשנת תש"א (15/5/41) הוקם הַפַּלְמָ"ח, פְּלֻגּוֹת הַמַּחַץ.

הַמִּלּוּאִים: בל"ג בעומר מציין צה"ל את "יוֹם הַהַצְדָּעָה לְחַיָּלֵי הַמִּלּוּאִים".

יוֹצְאֵי לוּב: בל"ג בעומר מתקיימת "הִילּוּלָה דָּתִית" של יוצאי לוב בבית הכנסת "בּוּשָׁאיוֹף" שבמושב זֶיתָּן, מדליקים נֵרוֹת שֶׁמֶן ואוכלים ממטעמי העדה.

תְּחִילַתָּה שֶׁל מָסוֹרֶת נִפְלָאָה...

רַב רָאשִׁי וְקוֹנְסוּל: מאז 1833 נפתחות החגיגות בתהלוכת ספר התורה העתיק, מבית הכנסת העתיק בצפת אל קֶבֶר הָרַשְׁבִּ"י בהר מירון. מקורה של מסורת מופלאה זאת היא בַּרַב שְׁמוּאֵל עַבּוּ, שעלה ארצה עם הוריו ומשפחתו מאלג'יר בשנת תקע"ז (1817) והשתקע בצפת. שמואל עבו שימש כרב ראשי וקונסול צרפת בגליל והפך למנהיג הרוחני של הקהילה היהודית באזור. הָרַב שְׁמוּאֵל עַבּוּ רכש בכסף מלא את חֶלְקַת הַקֶּבֶר שֶׁל רַשְׁבִּ"י בְּהַר מֵירוֹן, שהייתה עזובה ומוזנחת ושימשה כמרעה צאן לכפרים הערביים באזור. הוא גידר את חלקת הקבר והקים את מבנה בית הכנסת הקיים עד עצם היום הזה.

שִׁקּוּם בֵּית הַכְּנֶסֶת וְתַּהֲלוּכַת סֵפֶר הַתּוֹרָה: לאחר רעש האדמה הגדול, שיקם הָרַב שְׁמוּאֵל עַבּוּ את בית הכנסת של הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ ברובע העתיק של צפת, והתמסר לשקם גם את הריסות הרובע היהודי. כהוקרה על פעילותו הרבה, העניקה לו הקהילה היהודית ספר תורה על שמו. בְּעֶרֶב לֹ"ג בָּעוֹמֶר בשנת תקצ"ג (1853), הובל סֵפֶר תּוֹרָה זֶהב שירה ובריקודים מִבֵּית עַבּוּ לְקֶבֶר הָרַשְׁבִּ"י. מסורת זאת הפכה לחלק בלתי נפרד מחגיגות ל"ג בעומר, והיא פותחת רשמית את אירועי היום.

הָאַדְמוֹ"ר מֵרוּזִ'ין וְהַדְלָקַת הַמַּשּׁוּאָה: מעניין לציין כי לפני כמאתיים שנה, קָנָה הָאַדְמוֹ"ר מֵרוּזִ'ין, רַבִּי יִשְׂרָאֵל פְרִידְמַּן מזקני צפת, את הַזְּכוּת לְהַדְלִיק בל"ג בעומר את הַמַּשּׁוּאָה עַל גַּג קִּבְרוֹ של רבי שמעון בר יוחאי. הוא עצמו לא זכה להגיע ארצה, אך צאצאיו מקיימים מנהג זה מדי שנה.

הִילּוּלָה הַמּוֹנִית וְלַיְלָה לָבָן: בל"ג בעומר נוהרים עשרות אלפים ויש אומרים מאות אלפים למקום ציון קברו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי, למרגלות הר מירון. למקום מגיעים יהודים מכל עדות ישראל החוגגים במשך כל הלילה והיום לפי מסורת אבותיהם. יש המקדימים את בואם למקום כשבועיים לפני ל"ג בעומר, עם אוהלים גדולים, גנרטורים, מכשירי חשמל, מוצרי מזון וכדומה.

מְקוֹמוֹת שְׁמוּרִים: סביב חלקת הקבר הנקראת גם "מְקוֹם הַצִּיּוּן" של רבי שמעון בר יוחאי הצפיפות רבה, והחוגגים הרבים עושים ככל יכולתם להתקרב לקבר. במשך השנים התפתחה  "חֲלוּקָה מוּסְכֶּמֶת" בין קהילות החוגגים השונות בסדר מעניין זה: הַחָסִידִים חוגגים על גג הקבר, בְּנֵי הַצִּיּוֹנוּת הַדָּתִית חוגגים בסמוך לקבר, וּבְּנֵי הָעֵדָה הַמָּרוֹקָאִית חוגגים במורד ההר.

גִּיל שָׁלֹשׁ - "טֶקֶס הַחַלָאקָּה"

בְּבוֹקֵר יוֹם לֹ"ג בָּעוֹמֶר נערך "טֶקֶס הַחַלָאקָּה", בחצר שליד קברו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי. טקס זה ידוע ומקובל בקרב חרדים ודתיים ולאחרונה התפשט גם למגזרים מסורתיים ואפילו חילוניים. בטקס זה מספרים בפעם הראשונה את שיער ראשם של הילדים שהגיעו לגיל שלוש. במקרים רבים קשה להבחין בין ילדים לבין ילדות עד לתספורת זו. הילדים מובאים אחר כבוד לתספורתם הראשונה בחששות כבדים, והטקס המרגש מלווה בדרך כלל בנגינת הכלייזמרים.

שְׁמוֹת הַטֶּקֶס: על פי המסורת, נוהגים בחלק מקהילות ישראל לֹא לספר את שיער ראשו של ילד זכר עד גיל שָׁלֹשׁ שָׁנִים. בהגיעו לגיל זה, מתקיים "טֶקֶס הַחַלָאקָּה" ובתרגום מהשפה הָעַרְבִית: "תִּסְפּוֹרֶת". בקהילות אשכנז נקרא הטקס "אוֹפּשְׁרָיְין" ובתרגום מִיִּידִישׁ: "גְּזִיזָה".

מִנְהָג עִם קַבָּלָה: מקורו של טקס זה בספרו של הרב המקובל רַבִּי חַיִּים וִיטַאל שחי בצפת בסוף המאה ה- 16 ובתחילת המאה ה- 17, שהיה תלמידו של גדול המקובליםהָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ. בספר זה מתואר כיצד גילח הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ את שיער ראשו של בנו רַבִּי יְהוֹנָתָן שָׁאגִּישׁ על פי מנהג קדום, כמו שהובא קודם לכן, וכך נכתב: "וְרַחַבְתִּי(הִרְחַבְתִּי) כָּל זֶה לְהוֹרוֹת שֶׁיֵּשׁ שֹׁרֶשׁ לַמִּנְהָג הַזֶּה שֶׁהֻזְכַּר".

הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ: רַבִּי יִצְחָק לוּרְיָא בֵּן שְׁלֹמֹה חי בין השנים 1534- 1572 וכונה "הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ" על פי ראשי תיבות של: אַשְׁכְּנַזִּי רַבִּי יִצְחָק, הָאֱלֹקִי רַבִּי יִצְחָק, הָאָדוֹן רַבִּי, יִצְחָק,אֲדוֹנֵנוּ רַבִּי יִצְחָק. הָאֲרִ"י היה גדול מקובלי צפת במאה ה- 16 והגה שיטה חדשה בְּ"תוֹרַת הַקַּבָּלָה". השפעתו על המיסטיקה היהודית הייתה עצומה וזכתה לתפוצה רבה בכל רחבי העולם היהודי ותלמידיו נקראו "גּוּרֶי הָאֲרִ"י". האר"י הגיע לצפת בשנת 1570 והתחיל ללמד מספר מועט של תלמידים שהבולט בהם היה רַבִּי חַיִּים וִיטַאל. במשך שנתיים חי בצפת ובתאריך ה' באב  ה'של"ב, שנת 1572 נפטר, והוא בן 38 בלבד.

גִּיל הַמַּעֲבָר הָרִאשׁוֹן- שִׁנּוּי וּגְמִילָה: על פי המסורת, בְּגִיל שָׁלֹשׁ התינוק הופך לילד, והחברה הסובבת אותו משנה את התייחסותה אליו. בעולם הדתי מתחיל תהליך לימוד התורה של הילד בגיל שלוש, ואז הוא מופרד מחברת הנשים ומצטרף לחברת הגברים. גזיזת שיער הילד מבטאת גם את השינוי במראהו החיצוני, שיערו אינו ארוך כמו אצל הנשים אלא קצר כשל הגברים. הטקס היא מעין "טֶקֶס גְּמִילָה" ראשון בחייו של הילד, המצטרף לקהילת הגברים העוסקת בלימוד תורה. בגיל שלוש הילד אינו עוד תינוק, הוא יכול לבטא את רצונותיו, לנהל שיחה ולהבחין בין טוב לבין רע. אמנם הילד אינו נכנס לְ"עוֹל הַמִּצְווֹת" כמו בְּ"בָר הַמִּצְוָה", אבל הכניסה לעולם התורה מתחילה עכשיו. במגזר החרדי מתחילים בלימוד התורה בַּ"חֶיידֶר"  (כיתת הלימוד)כפי שהיה נהוג בקהילות אשכנז במזרח אירופה.

הַדְּבַשׁ, אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וּקְלִפּוֹת הַבֵּיצִים: בקהילות החרדיות מתחילים הילדים בלימוד תורה כבר בגיל 3, אחרי "טֶקֶס הַחַלָאקָּה". עם כניסתו של הפעוט לַ"חֶיידֶר", הוא זוכה לחוויה מרגשת ומיוחדת במינה. "הַמְּלַמֵּד" (המורה) מורח דְּבַשׁ על לוח האותיות ובן השלוש מלקק להנאתו את הדבש, וחווה את האותיות הקדושות כמשהו טעים ומתוק. הדבש מסמל את מתיקותם של דברי התורה שערבים לנפש כמו שדבש ערב לחיך. במעמד זה מרכיב האב את בן השלוש על כתפיו, הילדים רוקדים ושרים שירי תורה ומקבלים עוגת דבש. הילדים מקבלים גם בֵּיצָה קָשָׁה שעל קליפתה כתובים פסוקים מיוחדים הקשורים לחביבות התורה, מקלפים ואוכלים להנאתם.

תִּסְפּוֹרֶת כַּהֲלָכָה: המצווה מוזכרת בְּ"וַיִקְרָא", י"ט, כ"ז, כנאמר: "לֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ". מצווה זאת מתקיימת בְּ"טֶקֶס הַחַלָאקָּה", וזאת הסיבה שכאשר מספרים את שיער ראשו של הילד משאירים את הפיאות מאחורי האוזניים. מפסוק זה למדו חז"ל כי אין לקטוף את "פְּרִי הָעֵץ" בשלוש שנותיו הראשונות, וְאֵין לגזוז את שיער ראשו של האדם שהוא סימן לצמיחה, אלא רק אחרי שלוש שנים.

הָאָדָם כְּחֵלֶק מֵהַטֶּבַע: במסורת היהודית נוהגים להשוות בין הטבע והצומח לבין האדם, כנאמר בִּ"דְבָרִים": "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה". השוואה זאת באה לידי ביטוי גם בְּ"טֶקֶס הַחַלָאקָּה". בְּ"וַיִקְרָא", י"ט, כ"ג, נאמר: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל".

 עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים: את הטקס הדתי נוהגים לקיים בדרך כלל בקברו של רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּר יוֹחַאי בהר מירון בחגיגות ל"ג בעומר. יש הנוהגים לקיים את הטקס גם בְּקִבְרֵי צַדִּיקִים אֲחֵרִים ברחבי הארץ. הטקס נערך בנוכחות ההורים, בני המשפחה וחברים ומשולבים בו פסוקים, בקשות ופיוטים. מבחינת הילד הטקס אינו קל בלשון המעטה, בשל ה"פרידה" ממחלפות ראשו שהם חלק מזהותו, ועצם מעשה הגזיזה הנערך בפומבי. רצוי להכין את הילד מראש על העתיד להתרחש בטקס אשר הוא עומד במרכזו. יש המרימים ואוספים את שערותיו זמן רב לפני הטקס, כדי לאפשר לו להתרגל למראהו לאחר "טֶקֶס הַחַלָאקָּה". 

תִּרְגּוּל מוּקְדָּם לַהֲנָחַת תְפִילִּין

הטקס מתחיל במעשה הגזיזה, הנערך על ידי מספר אנשים המעבירים את המספריים מיד ליד. מתחילים בתספורת ב"קדמת הראש"- המקום המיועד להנחת התפילין בגיל מצוות. בְּ"טֶקֶס הַחַלָאקָּה" מתחילים בלימוד המעשי של הילד בפסוקים שונים מהתורה. אמירת הפסוקים, הבקשות והפיוטים נעשית תוך כדי תהליך הגזיזה, ומתחילים  לומר את פסוקי "קְרִיאַת שְׁמַע" מספר "דְּבָרִים", ו', ח': "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ"- כְּנֶגֶד תְּפִילִּין שֶׁל יָד. "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ"- כְּנֶגֶד תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ.    

מִנְהָגֵי הָעֵדוֹת: במנהג הָאַשְׁכְּנַזִּים נוהגים לומר בסיום הטקס את מזמור ק"נ מִ"תְּהִילִּים": "הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ". במנהג עֲדוֹת הַמִּזְרָח  אומרים בסיום הטקס תפילות נוספות.

תְּפִילָּה מְיוּחֶדֶת לְטֶקֶס הַחַלָאקָּה: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלוֹקֵי הָאֱלֹקִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים, שֶׁבִּזְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִּים מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד סּוֹפוֹ, וּבִזְכוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָּׁה וְהַטְּהוֹרָה, וּבִזְכוּת מִצְוַת פְּאַת הָרֹאשׁ, שֶׁצִיוִיתָּנּוּ בְּתוֹרָתְךָ: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם", וּבִזְכוּת הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ וַעֲטֶרֶת רָאשֵׁינוּ: (בְּכָל קֶבֶר שֶׁל צַדִּיק שֶׁשָּׁם מְקַיְּמִים אֶת הַטֶּקֶס מַזְכִּירִים כָּאן אֶת שְׁמוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק), כְּמוֹ שֶׁזָּכָה הַנַּעַר לִפְאַת הָרֹאשׁ, כֵּן יִזְכֶּה לַתּוֹרָה וְלַחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְיוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּחַיֵּי אָבִיו וּבְחַיֵּי אִמּוֹ, אָמֵן נֶצַח סֶלָּה". בסיום הטקס מלמדים את הילד את הפסוק הידוע מִ"יהוֹשֻׁעַ", א', ח': "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".     

זָהָב אוֹ כֶּסֶף לְפִי מִשֶּׁקַּל: יש הנוהגים לשקול את שיער הילד לאחר התספורת ולתת את שווי משקלן בזהב לצדקה או בשווה ערך כספי לתרומה. מקורו של מנהג זה הוא מִ"תְּהִילִּים", ק"ט, ע"ב: "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיך מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף". תם ונשלם הטקס, יש לגשת לספר מקצועי למקצה שיפורים!   

"יוֹחַאי נִמְשַׁחְתָּ אַשְׁרֶיךָ..."

סֵדֶר הַתְּפִילּוֹת בְּלַ"ג בָּעֹמֶר: הוא כמו בימי החול, אך לא אומרים "תַּחֲנוּן" וּ"נְפִילַת אַפַּיִם". בְּעֶרֶב לֹ"ג בָּעוֹמֶר ליד המדורה, שרים את "פִּזְמוֹן בָּר יוֹחַאי" בלחן ידוע ומוכר המתחיל בפסוק: "בַּר יוֹחַאי, נִמְשַׁחְתָּ אַשְׁרֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ": ומסתיים בפסוק: "בַּר יוֹחַאי, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתֶּךָ, אַשְׁרֵי הָעָם הֵם לוֹמְדֶךָ, וְאַשְׁרֵי הָעוֹמְדִים עַל סוֹדֶךָ, לְבוּשֵׁי חשֶׁן תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ": נהוג לומר גם פיוט זה המסודר על פי אותיות הָאָלֶ"ף- בֵּי"ת: "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי". את הנוסח המלא של הפיוט תמצאו בסידורי התפילה אחרי ספירת העומר.

אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל: מוסיפים תפילה מיוחדת זאת: "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִי וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל".

הַדְלָקָה שְׁנִיָּה - קָּרְיוֹקִּי עִם הַכְּלֶיזְמֶרִים:  אחרי חצות הלילה נוהגים לקיים "הַדְלָקָה שְׁנִיָּה" ליד הקבר של רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. האירוע הלילי מתקיים בשקט, אין רוקדים בו והחוגגים יושבים למרגלות הקבר. במהלך הלילה שרים החוגגים עם הכליזמרים, שהם חבורת נגנים דתיים, נעימות חסידיות וקטעי תפילה ופיוט. מקורם של הכליזמרים הוא בקהילות אשכנז, בעיירות היהודיות במזרח אירופה.

הַקּוּמ - זִיץ הַיְּהוּדִי: מקורו של "הַקּוּמְזִיץ" הוא מִיִּידִישׁ ותרגומו הוא: "קוּם- בּוֹא", "זִיץ- שֵׁב". בקרב בני הנוער דתיים וחילוניים כאחד נהוג לערוך מדורות גדולות, בהן מכינים תפוחי אדמה עטופים בנייר כסף המושלכים לאש. המדורות והקומזיצים נערכים כידוע עד שעות הבוקר וזהו "יומם" של כבאי האש. התכונה הרבה לקראת ל"ג בעומר מתחילה שבועות מספר לפניו. לצערנו נוהגים בני הנוער לָקַחַת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מאתרי בנייה שונים עצים ומשטחי עץ, גם השימוש בַּ"עֲגָלוֹת הַסּוּפֶּר" אינו ראוי. במדינת ישראל לא מתקיימים לימודים בְּלֹ"ג בָּעוֹמֶר, אך מרבית מקומות העבודה ומוסדות הציבור והשלטון פועלים כסדרם.

הַקַּלּוֹת בְּמִנְהָגֵי הָאֲבֵלוּת: כפי שצוין קודם, ל"ג בעומר הוא במהלך "יְמֵי סְפִירַת הָעוֹמֶר", ומיום זה ואילך יש הקלות בְּ"מִנְהָגֵי הָאֲבֵלוּת". מתירים להתחתן ולהסתפר לאחר פסק זמן של שלושים ושלושה ימי ספירה. יש הסוברים שביום ל"ג בעומר מוּתָּר לְהִסְתַּפֵּר, המקלים מתירים להסתפר כבר מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר, והמחמירים אינם מסתפרים עדלְעֶרֶב חַג הַשָּׁבוּעוֹת. 

"לֹ"ג בָּעוֹמֶר שָׂמַח וְזָהִיר"!

נתן גרינולד, מרצה ומחבר סדרת "המדריך היהודי"