"מִצְוַת הַתְּפִילִּין" היא מסימני ההיכר הבולטים (תרתי משמע) במסורת היהודית, ואחת החשובות במצוות התורה, כנאמר בספר "שְׁמוֹת", י"ג, ט': "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ". חז"ל נחלקו בדעתם האם כוונת הפסוק היא להניח אֲבִיזָר קְדוּשָׁה כלשהו על היד והראש כפי שנקבע בהלכה או ביטוי ציורי כדי לזכור את "מִצְווֹת הַתּוֹרָה". במערות קומראן התגלו "הַתְּפִילִּין" העתיקות ביותר מהמאה הראשונה לספירה. "הַנָחָת הַתְּפִילִּין" בפעם הראשונה נחקקת בזיכרונו של כל "נַעַר בָּר מִּצְוָה" והוא שומר על התפילין הראשונות במשך כל חייו. למצווה זו משמעויות סמליות רבות במסורת ואינה שייכת רק לשומרי מצוות, גם יהודים חילונים ומסורתיים רבים נוהגים להניח תפילין.

בכל אדם מתחולל מאבק תמידי "בֵּין הַשֵּׂכֶל לְבֵין הָרֶגֶשׁ" המותיר אותו לעתים חסר אונים. הָרַבִּי מִלוּבָּבִיץ' מסביר בדרכו המיוחדת שמטרת "מִצְוַת הַנָחָת הַתְּפִילִּין" היא לחבר בין השכל לרגש: "תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ" מניחים על ראש האדם, בדיוק במקום בו נמצא השכל ואילו "תְּפִילִּין שֶׁל יָד" מניחים על היד ומול הלב – מקום משכנו של הרגש. כוחה המיוחד של מצווה זו הוא לאחד בין שני הכוחות המשפיעים ביותר על האדם ולאפשר להם לפעול בהרמוניה מלאה.