השבת יקראו בבתי הכנסת אפשר גם בבית את פרשת "שלח" מספר במדבר ובמרכזה "חטא המרגלים". בני ישראל מתקרבים לארץ המובטחת, וכך נפתחת הפרשה: "וַיְדַבֵּר אלוהים אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹותָיו, תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן... כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". כלומר, האנשים שנבחרו למשימה היו גדולי האומה ובכל זאת נכשלו בשליחותם וחטאו בחטא חוסר אמונה באלוהים שהביא לעונש מוות של כל בני דור המדבר.

אז מה הייתה משימתם? "לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִיא וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ- הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם- רָב .וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ- הֲטוֹבָה הִיא אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה - הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם- רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן".

כאשר חזרו המרגלים הם דיווחו מה ראו בארץ כנען ובחרו היטב את המילים שיבטאו לא רק את העובדות היבשות אלא גם את רגשותיהם לארץ: "וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל... וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ. וַיְסַפְּרוּ-לוֹ בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּוצִיאוּ דִּיבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק".

המרגלים רצו לבטא את תחושת הקטנות וחוסר האונים שלהם מול בני הענק, ובחרו לסיים את דבריהם במשל מעניין: ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". השאלה המתבקשת, מדוע מכל בעלי החיים הקטנים והמסכנים, מצאו לנכון המרגלים להמשיל את עצמם דווקא לחגבים. יש בעלי חיים הרבה יותר קטנים ועלובים: נמלים, ג׳וקים, יתושים, צבים, ועוד. לעומת חיות אלו, החגב היא דווקא חיה מרשימה בעלת יכולות ניתור מדהימות, וכל מי שאי פעם ניסה, יודע שבכלל לא פשוט לתפוס חגבים.... אם כן צריך להבין, מדוע מכל בעלי החיים, המרגלים בחרו דווקא בחגבים כדוגמא לאפסותם?

כדי לענות על כך אפתח בהקדמה העוסקת בהלכות שבת. אחת מהמלאכות האסורות בשבת היא מלאכת הציד. אסור בשבת לשלול את חירותו של בעל חיים. לדוגמא, מי שמכניס צבי לכלוב קטן עובר על מלאכת ציד. ולא רק צבי, אלא כל בעל חיים חופשי נכלל באיסור זה. אבל ההלכה מציינת שיש בעלי חיים שאין להם חירות ולכן אי אפשר לשלול את חירותם האבודה ממילא. לדוגמא, בעל חיים מבוית כמו כלב, חתול, סוס או פרה שהתרגלו לבית בעליהם.

ומה לגבי חגב? החגב הוא בעל חיים מעניין. מצד אחד הוא בעל חיים חופשי ולכן יסור לצוד אותו. מצד שני הוא בעל חיים מחוסר חירות ומותר לצוד אותו. מה שקובע הוא זמן צידתו. בשעות היום, החגב מנתר וקופץ לגבהים עצומים, ואז אסור לצוד אותו ולשלול את חירות. אבל בלילה בשעות הטל, החגב לא נע ולא זז, הוא נשאר על מקומו ולא מתנגד למי שמנסה לתפוס אותו. במקומות  שהחגבים היו מצויים בשפע כמו בתימן היו נוהגים בלילה לאסוף שקים שלמים של חגבים. דרך אגב, החגבים כשרים למאכל.

החגב מרגיש את חירותו ומחליט אם לברוח ולנתר או לקפוא כמו מת היא על ידי שני אברים. בעברית מדוברת קוראים להם מחושים, באנגלית קוראים להם אנטנות ובלשון חז"ל קוראים להם קרניים. המחושים שיוצאים מגופו הם הדרך של החגב להרגיש בטחון לקפוץ ולנתר. יש הרבה חיות שיש להן מחושים אבל רק אצל החגב הפער בין שני המצבים כל כך חד ובולט. ה'אנטנה' הזאת אולי קטנה ומשקלה ביחס לחגב כולו ודאי אפסי, אבל היא אבר החירות של החגב.

זאת אולי הסיבה ש'קרני החגבים' נבחרו לבטא את ההבדל בין חמץ למצה, כמו שמבואר במסכת פסחים. ברגע שעיסת בצק עומדת מספר דקות מתחילים להיווצר בה סדקים קטנטנים שגודלם 'כקרני חגבים' ואז היא משנה את הסטטוס שלה ממצה כשרה לפסח לחמץ שאסור מכל וכל. דווקא 'קרני חגבים' נבחרו לסמל את ההבדל בעיסה שהופך אותה לחמץ וזה לא מקרי. במסורת היהודית המצה היא סמל החירות האמיתי של האדם, ואין מתאים יותר מקרני החגבים, אבר החרות של החגב כדי לסמל את שלילת החירות.

לכן, בחרו המרגלים בחגבים כדי לתאר את חוסר האונים שלהם. הם לא רצו לבחור בעל חיים חסר אונים מטבעו כמו צב או נמלה אלא רצו להמחיש  שלמרות שבטבעם הם בעלי יכולות לברוח בחמקמקות - הם היו כמו משותקים למראה הענקים שבארץ כנען, ואין דוגמא מתאימה להרגשתם יותר מהחגב, שגם הוא בעל יכולות ניתור והתחמקות, אבל בלי אבר חירות שיאפשר לו להפעיל את כישרונותיו  הוא חסר אונים.

מדברי המרגלים נלמד לקח נוסף הקשור לחייו של כל אדם. אם נדקדק בדבריהם הם לא אמרו שיושבי הארץ הענקים התייחסו אליהם כחגבים. הם אמרו שהם עצמם הרגישו כמו חגבים: ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". מדברי חז"ל נלמד מוסר השכל נפלא, מי שנראה בעיני עצמו קטן וחסר אונים כמו חגב ישדר את תחושתו גם לסביבה שתקלוט ותתייחס אליו בהתאם! משמעות חטאם של המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה היא בכך שגרמו לבני ישראל לפחד חוסר ביטחון וחוסר אמונה במעלות הארץ המובטחת.

נדמה לי שחטא המרגלים "להוציא את דיבת הארץ רעה" כל כך אקטואלי היום. לכאורה, חורג חטא לשון הרע של המרגלים ממסגרת שאר החטאים בתורה. התורה רואה חטא רק במעשה ממש ורק עליו היא מענישה. כידוע, חטא לשון הרע הוא בדיבור בלבד ולא במעשה, ובכל זאת נחשב לחמור ביותר וגם העונש הוא מהחמורים ביותר בתורה.

אם כך, מדוע החמירו כל כך בעוון לשון הרע של המרגלים? הרי הדברים שסיפרו היו בדרך כלל נכונים, הם אפילו לא נמנעו מלספר על השפע העצום בארץ המובטחת: "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא וְזֶה פִּרְיָהּ". אבל דווקא כאן טמונה הבעיה לעם כולו, הפתיחה בדברי שבח והלל לארץ ישראל מעוררת בעם  אמון גם לדברים הבאים, כמאמר חז"ל: "כך דרכם של מספרי לשון הרע – פותחים בטובה ומסיימים ברעה".

הדברים שסיפרו המרגלים לא היו שקר אבל גם לא דברי אמת. הם השתמשו בתיאורם במשחק של אור וצל אבל הפרופורציה ביניהם לא הייתה נכונה, והתמונה הפילה אימה ופחד בעם וגרמה לרפיון רוח. לצערי, אנחנו עדים היום לשימוש בטכניקה השיקרית. מאזינים יקרים, אני יודע שהחיים במדינת ישראל אינם מושלמים אבל מעולם לא היו טובים יותר. נכון, יש דברים רבים שטעונים שיפור, ישנן ביקורות נכונות ומוצדקות – האם זו התמונה כולה? ברור שלא!

כאשר אני פותח עיתון או צופה בטלוויזיה או מאזין לרדיו אני לא מזועזע כל כך מהתכנים מוטים ככל שיהיו אלא מהפרופורציות המעוותות. מסע ההפחדות על אובדן הדרך, קץ הדמוקרטיה, המצב הכלכלי, הבידוד המדיני והמצב הביטחוני המסוכן מעוררים בי גיחוך. מדוע "המרגלים" במירכאות כפולות כמובן של היום לא מציגים לנו גם את מעלותיה של המדינה שלנו? את איכות החיים בישראל? כן, יש המון דברים מצוינים בארץ ישראל!!!

שבת שלום!

נתן גרינולד, עורך ומחבר סדרת הספרים "המדריך היהודי"