השבת האחרונה לפני פסח נקראת "שַׁבָּת הַגָּדוֹל" והיא זכתה לשם "שַׁבָּת הַגָּדוֹל" כי בשבת שלפני "יְצִיאַת מִצְרַיִם" אירע לבני ישראל "נֵס גָּדוֹל". בשבת זו נצטוו בני ישראל להקריב את "קָרְבָּן הַפֶּסַח" ולכן לקחו שֶׂה והקריבו אותו לעיני העם המצרי, "הַשֶּׂה" היה אלוהי מצרים ובכל זאת לא פגעו המצרים בבני ישראל. "שַׁבָּת הַגָּדוֹל" הייתה נקודת מפנה בחיי "עַם הָעֲבָדִים" וממנה והלאה החלה שרשרת ניסים רצופה עד לגאולה, כנאמר: "לְפִי שֶׁבְּשַׁבָּת הַגָּדוֹל הָיְתָה הַתְחָלַת הַגְּאוּלָה וְהַנִּסִּים".

רוב ימי השבת נקראים במסורת על שם המילה הראשונה בהפטרות הנקראות בהן. לעומת זאת, "שַׁבָּת הַגָּדוֹל" נקראת על שם המילה המופיעה בפסוק האחרון של הפטרת השבת, מספר "מַּלְאָכִי", ג': "לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא".

אחרון נביאי ישראל היה מַּלְאָכִי והפטרת השבת היא נבואתו האחרונה. מַּלְאָכִי חי בתחילת ימי בית המקדש השני, מצבם הכלכלי, החברתי והדתי של היהודים באותה תקופה היה קשה ביותר. בנבואתו זו דורש מַּלְאָכִי מבני עמו לערוך בירור נוקב כיצד הגיעו לנקודת שפל כה קשה, להסיק מסקנות, לתקן את דרכיו ולבנות עתיד חדש המושתת על ערכים יהודים. עם סיום נבואתו של מַּלְאָכִי הסתלקה הנבואה מישראל ויחד עמה נחתם גם "סֵפֶר הַתַּנַ"ךְ".