יום החול שאחרי כל אחד מחגי "שְׁלֹשֶׁת הָרְגָלִים" נקרא במסורת "אִסְרוּ חַג", והוא חל בתאריכים : כ"ב בְּנִיסָן לאחר החג האחרון של פסח (היום), ז' בְּסִיוָן לאחר חג השבועות, כ"ג בְּתִשְׁרֵי לאחר שמחת תורה (המסיים את חג הסוכות).

המקור ליום החגיגי הוא מתקופת בית המקדש. עולי רגל רבים נשארו לחגוג בעיר יום נוסף, לטייל ולרכוש מוצרים בשווקים הססגוניים של ירושלים. לזכרו של יום ועממי זה, מציינים במסורת את "אִסְרוּ חַג" כיום חגיגי לדורות.

עולי הרגל הרבים עמדו בשער בית המקדש אך לא הורשו להתקרב למזבח ולכן נאלצו לתת את "קָרְבָּן הַחַג" לכוהנים מבלי לראות את העלאת קורבנם. היו שביקשו מהכוהנים לקשור את הַכֶּבֶשׂ (הקרבן) בחבל שלא יברח. אחרים לא הסתפקו בכך וביקשו להוסיף לטקס ממד סמלי כאילו הם עולים לקרבן, ולכן ביקשו מהכוהנים שיקשרו את הַכֶּבֶשׂ אֵל גּוּפָם בחבל ארוך כדי להיות מחוברים אליו כשהוא מועלה על המזבח, ומכאן "אִסְרוּ (קִשְּׁרוּ) חַג (קָרְבָּן)".

"אִסְרוּ חַג" אינו יום מעבר סתמי "מִקֹּדֶשׁ לְחוֹל", משמעותו הדתית היא "לִמְשׁוֹך" את קדושת החג לימי החול הבאים אחריו. ביום זה נהוג לערוך סעודה מיוחדת לזכר הקרבנות שאכלו עולי הרגל גם ביום שלמחרת החג.